<h1>רבינו יהונתן מלוניל</h1>
<h2>דף ב.</h2>
[לשון רי"ף] תנו רבנן [שמות כ"ג] את חג המצות תשמור וכו' לימד על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה, דלמאי איצטריך להזהיר אם לראשון ושביעי הרי כבר אמור ביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש אלא ודאי לחולו של מועד הזהיר שאסור בעשיית מלאכה אם כן למה חלק הכתו' ראשון ושביעי משאר ימים ש"מ דפעמים צריכין שמור ופעמים אינן צריכין שמור הא כיצד בדבר שאינו אבד צריך שמור בדבר האבד אינו צריך שמור. מה ראשון ושביעי שאין קדושה לפניהם ולאחריהם, אלא לאחד יש קדושה לאחריו ולא לפניו וזהו ראשון ולשני יש קדושה לפניו ולא לאחריו דין הוא שיהו אסורין בעשיית מלאכה וכיון דאשכחן דאסור בעשיית מלאכה ומצינו הפסוק שאוסר ראשון ושביעי לבדן ש"מ דיש חלוק בין יום ראשון ושביעי לשאר הימים בדבר [האבד] כדפריש'. כל מלאכת עבודה לא תעשו, לראשון ושביעי לא אצטריך דהא כתי' שבתון בראשון ושביעי אלא ודאי לשאר הימים אתא וכו' כדפרי'. מה שביעי עצור בעשית מלאכה, דהא כתי' שבתון, תנהו ענין לשאר ימים וכו'. וכדתנן משקין לבית השלהין, [שהוא דבר האבד, הכל כמו שמפורש בפי' המשנה. בית השלהין] לישנא דצחותא, ארץ עיפה וצריכה למים תדיר. לישנא דמתיבותא הוא, לשון מיושב [שאינו] צריך לדבר אחר לתבוע זה לזה. כמה דמיתותב עולם עם בתולתא, שנתמלא חפצו ואינו זז מביתו. בית השלהין [אין] בית הבעל לא, ובית השלהין יש פסידא בדבר אם לא ישקם בית הבעל לא דהרוחה הוי. ואפי' במקום פסידא וכו', מפורש בפי' המשנה.
משקין בית השלחין וכו'. בהא כדמתרגמי' [דברים כ"ה] עיף ויגע משלהי ולאי הוא דבר שצמא למים ואינו יכול לחיות בלא השקאה תדיר ומלפני המועד הורגל ואי לא משקהו השתא מפסיד וקמ"ל דשרי להשקות בחולו של מועד אע"פ שיש בה טורח מלאכה כיון דיש ביה פסידא שרו ליה רבנן ויש להן סמך מקראי דכתוב אחד אומר [שמות כ"ג] את חג המצות תשמר משמע שכל חג המצות אסור בעשית מלאכה וכתוב אחד אומר [ויקרא כ"ג] ביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש הא שאר ימים מותרין ש"מ דבחולו של מועד עצמו פעמים שהוא מותר ופעמים שהוא אסור הא כיצד אם לא היה דבר האבד שיכול להמתין עד מוצאי יום טוב ולא פסיד אסיר ואי לא שרי ושדה בית השלחין שהשקוהו לפני המועד שהגיע עונת מים שלו קודם החג אי לא משקינן ליה תמיד כמשפטו יתיבשו הזרעים משקינן ליה השתא ולא חיישינן לטירחא ודוקא שהשקום לפני החג שאם לא השקום עדיין אע"פ שהגיע עונתן להשקותם אי ממתינין להו לא פסדי ואסור להשקותם עד מוצאי הרגל כדתנן במתני' [ו' ע"ב] זרעים ששתו לפני המועד ישקם במועד ושלא שתו לפני המועד לא ישקם במועד וכל שכן שדה בית הבעל שהוא שדה לבן שאינו רגיל להשקותו כלל אלא למטר השמים דהוא ודאי אסור להשקותו דאע"ג דאי הוה משקי' ליה הוה עביד טפי דלא מיקרי פסידא אלא דבר שכבר הגיע לפירות והדר מפסיד אבל להוסיף על מה שנראה לעין הרוחה מיקרי לא פסידא ולא דחינן חולו של מועד משום הרוחתו.
ובשביעית, נמי משקין הספיחין שיצאו מאליהן אע"פ דכל עבודת קרקע נאסרת בשביעית כדכתי' [ויקרא כ"ה] שדך לא תזרע וכו' ומיניהו ילפינן לאסור כל שאר עבודות כגון מזבלין ומקרסמין שהוא חתיכת הענפים היבשים מן האילן ומזרדין את האילן שענפיו מרובין חותכין מהן מכאן ומכאן ומפסגין את האילן שנופו נוטה לכאן ולכאן שקושרין אותן כדי שיעלו למעלה כדי שלא יכבדו על נוף האילן כל אלו מלאכות חשובות הן דסגי להו בפעם אחת בשנה דומיא דזריעה וזמירה ונטיעה אבל השקאה דצריכה תדיר לא מיקרי עבודה חשובה ומותר לעשותה.
בין ממעין שיוצא בתחלה, כלומר אפילו ממעין שיוצא עכשיו מתחלה ואין אנו חוששין הואיל וחדש הוא נופלין אגפיו ואתי לתקנן במועד והוי טירחא יתירא וכל שכן ממעין שלא יצא מתחלה ישן הוא שאינו יוצא עכשיו וליכא למיחש לאינפולי והא דאיצטריך למיתני שלא יצא בתחלה, הואיל ותנא להתרא מעין שיוצא לכתחלה להודיענו שאם היה שדה הבעל אפי' ממעין ישן אסור דלא שרינן ליה אלא משום פסידא, והוא דליכא טירחא כלומר שיכול להשקותו ברגלו כדכתי' [דברים י"א] והשקית ברגלך אבל לא ממימי גשמים הנאספים במקום אחד ויש למטה מהם שדה בית השלחין שיכול להשקות ממנו ברגלו אפי' הכי אסור לפי שכשיחסרו המים עד חציין או שלישיתן והעמיקו אינן יוצאין משם בהשקאת הרגל אלא א"כ ידלם בדלי וישאבם בכלי והוי טירחא יתירא, וכל שכן מימי קילון שהוא בור עמוק ובו מים מכונסין דאיכא טירחא יתירא מראש עד סוף שלא השקה מהן אלא בשאיבה ומי גשמים נמי לא נאסרו אלא מטעם מי קילון לפי שסופן לבא לידי מי קילון שאם היה אגם מים מקובץ מימי גשמים דלא ליתי לעולם במועד לידי מי קילון מותר להשקות ממנו וזהו שהוצרך התנא להשנות מי קילון אחר מי גשמים אע"פ שהוא דבר פשוט להודיענו זה שאם היה אגם מים מותר שאם לא שנה במשנה מי קילון אחר כן הייתי אומר אפילו אגם גדול ליתסר קמ"ל שלא נאסרו מי גשמים אלא משום טירחא יתירתא והיכא דליכא טירחא לא בתחלה ולא בסוף מותר והאי דקתני אבל לא ממי גשמים ולא ממי קילון אמועד קאי דלגבי שביעית לא חיישינן לטירחא יתירא.
ואין עושין עוגיאות לגפנים, אמועד קאי משום טירחא יתירא ועוד דלא הוי דבר האבד אבל בשביעית מותר לעשות עוגיאות כדמוכח בגמ' לפי שאינה מלאכה חשובה. ופי' עוגיאות, שחופרים סביבות הגפנים כדי שיתעכבו שם המים והוא מלשון [רות א'] הלהן תעגנה שהוא לשון עכוב.
ר' אליעזר בן עזריה אומר אין עושין את האמה וכו', מפרש בגמ' שרגילין לעשות בור להתכנס בו מים ועושין חריצין בקרקע שבהן המים הולכין סביבות השדה ומשדה לשדה והני חריצין קרי אמה לפי שיש להם אמה ברום אמה. בתחלה, אין עושין אותן ביום טוב אם לא היתה שם מעולם משום טירחא יתירא. ובשביעית, נמי לא מפני שנראה כעודר, אי נמי מפני שמכשיר אגפיה לזריעה. וחכמים אומרים עושין אותה בתחלה בשביעית, דלאו עבודה היא דלעודר לא דמי דדרך העודר מניח העפר שחופר במקומו וזה העושה את האמה משליכה לחוץ ולמאן דאמר שמכשיר אגפיה לזריעה נמי ליכא שהרי משליכה למרחוק. ומתקנין את המקולקלת במועד, כלומר נהי דאין עושין אותה בתחלה במועד אך אם היה מקולקלת שנפל לתוכה עפר או אבנים ואינה מקלחת מתקנין אותה, ומפר' בגמ' שאם נשאר מחפירה עד טפח שלא ניטממה שרינן ליה להעמידה עד חמשה טפחים אבל אם לא נשאר אפילו טפח, אסור לחפרה דנראה כאילו עושה [אותה] לכתחלה. ומתקנין את קלקולי המים, המכונסין בגומות לשתות מהן וכשנמשך לתוכן טיט ורפש שברשות [הרבים] מתקנין אותן וסותמין אותן שלא ירדו עוד טיט ורפש לתוכן וחוטטין אותן ומה שירד לתוכן מוציאין אותו מן אותן הבורות, ודוקא שאין הרבים צריכין להם הוא דלא שרינן אלא חטיטה אבל חפירה לא שאם היו צריכין להם אפי' חפירה נמי שרי. ומתקנין את הדרכים, שיוצאין לקווץ את הדרכים להסיר הקוצים מן הדרך שימצאו אותן הרבים דרך ישר לפניהם לא יכשלו בה. ולמוד את המקואות, אם יש בהן מ' סאה שאם חסר מהם קרטוב אין טובלין בהן. ועושין כל צרכי רבים, בא לרבות חפירה שאע"פ שאמרנו וחוטטין אותן דמשמע אבל חפירה לא קמ"ל השתא שאם היו רבים צריכין להם אפי' חפירה נמי שרינן. ומציינין הקברות, בסיד שממחה ושופך כדאמרי' בפרק מרובה [ס"ט ע"א] שציון של קברות בסיד לפי שהעצמות גם הם לבנים כסיד וזה יהיה סימן לאוכלי טהרות שלא יעמדו שם מפני טומאת אהל. ויוצאין על הכלאים, שולחין בית דין שלוחין בחולו של מועד שיצאו מיד בחולו של מועד מיד שרואין השלוחין יוצאין וישכרו פועלים לעיין בשדות אם נזרעו כלאים ויעקרו אותן מיד ואע"פ שכבר יצאו שלוחי ב"ד מבאחד באדר כדתנן [שקלים פ"א מ"א] באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים התם לזרעים שנזרעו בבכור אבל לזרעים שנזרעו באפל כדכתי' [שמות ט'] כי אפילות הנה אינו ניכר הכלאים בתוך שאר הזרע אלא עד חולו של מועד של פסח.
<h2>דף ד.</h2>
נהרות המושכין מן האגמים, שהם נקבצין ממי גשמים. והוא דלא פסקי, כלומר שהיה בהם השפע מים כל כך שלא יפסקו מלימשך וקמ"ל מתני' דלא גזרינן הני דלא פסקי משום הני דפסקי כיון דלא אתו לידי טירחא יתירתא שרי. הפסקות, כגון חריצין ונעיצין שאינן מתוקנין. בריכות, גומות מתוקנות יפה ואע"פ שנתמלאו מערב יום טוב אסור להשקות מהם בחולו של מועד משום דפסקי ואתי לאיתויי מנהרות או אתי לידי טירחא יתירא שישאב מהם בכלי. ואם היתה אמת המים, ממעין נובע עוברת ביניהם בכל עת מותר להשקות מהן במועד דהא לא פסקי. אמר רב פפא, והא דקתני מותר והוא שרובה של אותה שדה יכולה לשתות מאמת המים, ובודאי [מיעוטה] יכול להשקות מן הברכות ומן הפסיקות ולא טרח ומייתי מנהרא רחיקא או אתי לידי דולא, ורב אשי סבר אע"פ שאין רובה של שדה יכולה לשתות מאמת המים מותר כיון דמשכא אמת המים מעט מעט אמר בעל השדה כמה שאוכל להשקות היום מאמת המים ובריכות אשקה ומה שישאר אניח עד למחר או עד שלשה ימים שימלאו הבריכות מן אמת המים ואשקנה וכיון שאינו מיואש לגמרי לא אתי לטרוח ולאיתויי או לדלויי בדולא דהא לא פסיד אם ימתין יום או יומים.
בריכה שניטייפה משדה בית השלחין זו וכו', כגון שיש בשפוע [ההר] שתי שדות [זו] למטה מזו והמעין בראש ההר מושך מעט מעט על שדה העליון ומחמת שהוא מועט הוא נבלע הכל בשדה העליון ובסוף השדה העליון יש בריכה ונתמלאת מתמצית אותה שדה מותר להשקות בחולו של מועד מאותה בריכה אותו שדה התחתון ממנה ולא חיישינן דילמא טרח ומייתי. והא עבידא דפסקא, זו הבריכה ואתי לידי טירחא, ומתרץ ועדין מטפטפת כלומר זו הבריכה הולכת ומתמלאת בכל עת מחמת אותו שדה העליון שמתמצה לתוכו לסוף מדרונו שהוא מקום הבריכה ולא עביד דפסיק, ואתא אביי להחמיר והוא שלא פסק מעין ראשון אע"פ שדרך השדה העליון להטפטף יום או יומים מחמת רבוי המים שבאו לתוכה אעפ"כ לא שרינן להשקות ממנה אלא א"כ היה נמשך לתוך שדה העליון אותו המעין בראש ההר שאם פסק כמעיינות קטנים שפוסקין אין לסמוך על אותו תמצית שמתמצה מן השדה העליון לפי שבמהרה יפסק.
שתי ערוגות, של ירק והאחת גבוהה מחברתה ואין המים יכולין לעלות לערוגה העליונה אלא על ידי זריקה שיזרוק בכלי מזו לזו וקא משמע לן בריתא זו שאף על פי שאין גבהותה אלא מעט מזער אפילו הכי אסור משום טירחא ולא תימא בשתי ערוגות הוא דאסור שהם רחוקות זו מזו אלא אפילו בערוגה אחת שחציה נמוכה מהחצי האחר אסור.
מדלין מים לירקות כדי לאכלן, [כלומר כדי שיהו רכים וטובים ונוחין להתבשל כלו' שדעתן לאכלן למחר ונמצא] שאין כונתו שיגדלו ואם בשביל ליפותן כלומר שיגדלו וירבו כדי שיהיו ראויין לאכלן לאחר המועד אסור דלהרוחה קא עביד ועוד דאיכא טירחא.
<h2>דף ד:</h2>
ברירין שבעיקרי זיתים וכו'. הן חריצין שעושין סביבות הגפן להתקבץ שם מים ועוגיאות לשון עגול מלשון עוגה ואמרינן [תענית י"ט ע"א] עג עוגה ועמד בתוכה. חדתי, אסור משום טירחא. אבל בעתיקי, שנתקלקלו ונפל עפר לתוכם מתקנין אותם במועד דליכא טירחא כולי האי.
שאם היתה עמוקה טפח מעמידה על ששה טפחים, דהיינו ה' טפחים שרינן ליה לחפור ודוקא טפח אבל אם נשאר ממנה פחות מטפח כמאן דסתימה דמיא ואסור לחפרה לכתחלה ו[ל]הכי נקט ששה טפחים לפי שרוב אמת המים גב[ו]הין אמה להכיל המים הנכנסין לתוכה ודוקא טפח הוא דשרינן ליה להעמיק עוד חמשה טפחים אבל אם נשאר בה שני טפחים לא שרינן ליה להעמיק עוד [עד] שבעה טפחים דכיון שהוא עמוק יותר מאמה איכא טירחא יתירא להשליך העפר לחוץ.
לשחופי נהרא, לנקותו מחמת עפר וצרורות שנפלו בו קוריר בלעז אבל (אם) היה נשאר קצת מהחפירה הראשונה [שלא נסתם כולו ולפיכך שרא להו] ור' ירמיה שרא טפי אף על פי שהיה נסתם לגמרי כיון דצורך הוא לרבים. לאקדוחי, להרויח נקב המעין כדי שיקלחו מימיו יפה וטירחא יתירא הוא.
<h2>דף ה.</h2>
חפירה לא, לחפור בור לכתחלה [דטירחא יתירא הוא].
ושפין סדקיהן בסיד, כדי שיכילו המים כדאמרינן [אבות פ"ב מ"ח] בור סיד שאינו מאבד טפה וכתיב [ירמיה ב'] בורות נשברים אשר לא יכילו המים. כשהיחיד צריך להם, הוא דשרינן חטיטה. אבל כונסין לתוכן מים, כלומר לקבץ שם מימי גשמים שמקבלין בכלים כשיורדין מן הגגין ומוליכן לתוך חריציו ונעיציו אף על פי שיש לתוך חריצין די הצורך אליו כל ימות הרגל לפי שאין זו טורח מרובה כמו שיש בחפירה.
לקווץ, ליטול קוצים [מן] הדרכים אשפינסיר בלע' כמו [איוב ל"א] ובכל תבואתי תשרש. למוד את המקואות. אם חסרו המים משיעור אמה על אמה ברום שלש אמות ואם המקוה ארוך וקצר מרוחב אמה (ו)יכול לשער כפי המדה הזאת. ואם אין בו כשיעור מרגילין לו, כלומר פותחין לו המעין שהוא רחוק ממנו ולא ממים שאובין שהרי המקוה חסר נפסל בשלשת לוגין מים שאובין ואף על פי שירדו עליו גשמים אחר כן כשיעור מקוה שלם פוסלין הכל עד שיוציאו הכל מן המקוה שלא ישאר בו כלום מן המים הראשונים לפי שכולן נחשבין כשאובין. רחובות העיר (כ)שיושבין שם בני העיר. אסטרסיאות, שווקים לסחורה. כל דמים שנשפכו שם, באותן רחובות שבאו עליהם אויבים ולא יכלו לברוח מהר ונהרגו [או] שהוזקו בהן או שנפל והוזק באותן קוצים או שנפל לתוך אותן מימות ומת. מעלה עליהן, על ב"ד של אותה העיר [כאילו שפכו דמו] ת"ל [דברים י"ט] והיה עליך דמים דכתיב לעיל מיניה ולא ישפך דם נקי [וגו'] ובפרשת רוצח [כתוב] והיה עליך דמים.
וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון, ורמז הוא שלא בא הכתוב להזהיר ולומר שיהא אדם עושה ציון אלא היה מתנבא שיעשו ישראל ציונין על עצמות פגרי האומות המושלכים בארצם. טמא טמא יקרא [וכו'] ואומרת לו פרוש, ולא תבוא הלום ואיזו זו זו ציון. לא תתן מכשול, עשה ציון שלא יכשלו בני אדם באותה טומאה לשרוף טהרתן או שיאכלו תרומתן בטומאה.
<h2>דף ו.</h2>
משום שכר פעולה דמוזלי גבן, שיהיו שלוחי ב"ד מוצאין פועלים לעקור הכלאים בשכר מועט דמוזלי גבן במועד טפי לפי שאין עסוקין במלאכה אחרת.
<h2>דף ו:</h2>
ר' אליעזר בן יעקב אומר מושכין את המים וכו', באותה האמה העשויה סביבות השדה, אם המעין סמוך לאותה אמה פותח המעין [להשקות] גם שדה האילן אע"ג דליכא פסידא אלא הרוחה הוא אפילו הכי שרי ר' אליעזר בן יעקב כיון דליכא טירחא, ולהכי נקט מושכין להודיענו דבלא טירחא הוא דשרי שהרי יכול להשקותם בלא דלי ובלא כלי אלא שיפתח ראשי האמות העשויות להוליך בהם המים לאילנות וכשימלא האחת מאליה יפתח השנית עד שישתה כל השדה כולה אבל בטרחא בשאיבה וכיוצא בו אסור והינו דקתני אבל לא ישקה את כל השדה כולה, ויש מפרשים מושכין את המים מאילן לאילן, שאם נתחברו מי גשמים מרובין סביב אילן אחד פותח הגומא כדי שיצאו המים לאילנות הסמוכות לו דבדבר מועט כזה לא יהיה טורח אבל לא ישקה את כל השדה כולה אפי' ברגלו דטירחא יתירא לא שרינן ליה כיון דלאו דבר אבד הוא אע"פ שאין בו שאיבה ודלייה כלל ואע"פ שאם היה דבר האבד הוינן מתירין להשקות כל השדה כיון שאינו צריך לשאיבה ודלייה אבל בדבר הרווחה לא שרינן ליה כל השדה וזהו שאומ' בסמוך זרעים שלא שתו לפני המועד לא ישקם במועד דהא לא פסדי ואסור להשקות כל השדה ובזרעים לא שייך למיתני מושכין מזרע לזרע כדקתני [באילן] לפי שדרך לאילן שיהיה חפירה גדולה סביביו להתקבץ בו מים רבים שהרי אין יכולין להזיקו אבל בזרעים שאם יתחברו רוב גשמים עליו יפסידו אין דרך שיעשה חפירה סביבו וזרעים ששתו לפני המועד ישקם במועד אפילו כל השדה כולה דהא פסיד אם לא ישקנו עכשיו כמשפט בימות החול ואין משקין שדה גריד מקום יובש דהינו שדה בית הבעל אע"ג דשרי המשכת מים מאילן לאילן התם לא שרי אלא קצת מן השדה ולא כל השדה ולהכי אסר בשדה גריד כל השדה, והאי מילתא דזרעי' ר' אליעזר בן יעקב קתני לה. וחכמים מתירין בזה ובזה, בין בזרעים שלא שתו לפני המועד ובהשקאת שדה אילן כולה ובשדה גריד כיון דליכא טירחא אע"ג דהוי הרוחה, והאי חכמים ר' מאיר היא דקתני בבריתא [ב' ע"א] מעין היוצא בתחלה משקין ממנו אפילו שדה בעל דברי ר' מאיר.
ואם היתה השדה מתוננת, כלומר מתונה שדה לח. [מותר], אף על פי שלא שתו לפני המועד כמו ששתו לפני המועד דמו ואי לא משקה להו פסדי.
ש"מ האי תרביצא וכו', ש"מ מסיפא דברייתא דשרי להשקות שדה גריד ש"מ האי תרביצא שהוא שדה של ירקות שנוהגין היו להשקות הירקות אחר שקצרו הכרוב מיד לפי שמוציאין עלין סביבות הכרוב וכשמשקין אותן ממהרין לצאת עלין. דאפלא מותר להשוותו חרפא, ולא מיקרי הרוחה דהא שדה גריד ליכא פסידא כלל דהא שדה בית הבעל הוא ואפילו הכי שרינן להשקותו כדי למהר לבשל פירותיו הם הכי נמי בהאי תרביצא אף על פי שאין ניכר עתה הצמחין דמשקהו ויוצאין לאחר מכן הצמחין אפילו הכי שרינן כיון שאין משתכר בהשקאה אלא בהקדמה ולפי שאין ההשקאה כשאר ההשקאות הגמורות אלא מעט היא ודומה כמין הרבצת הבית שהיא מעוטה ולפיכך נקראת תרביצא מלשון אין מכבדין ואין מרביצין ושדה בית הבעל שאסרנו להשקות במשנתנו זו היא השקאה גמורה, ולפי זאת הגמרא נראה דהלכה כרבנן מדקאי כותיה רבינא שהוא סוף הוראה, והרב אלפאסי ז"ל גריס בענין אחר וה"פ אמר רבינא [ש"מ האי] תרביצא שרי לתרבוצי בחולא דמועדא פירוש תרביצא הוא גן שאחורי הבתים וזורעין שם ירקות לריח ולמראה ויספיק לו בהשקאה מועטת כעין ריבוץ מפני כי צל הכותלים מגין עליו מן השמש ומן רוח וכשמשקין אותו יום אחד כל צורכו יספיק לו ג' ימים וד' והוא כעין שדה מתוננת שהוא מותר ואקשינן ליה לרבינא שדה גריד מאי טעמא לא אפלא לשוויי חרפא [הא נמי אפלא לשווי חרפא] כלומר כיון דהאי תרביצא במעט מים סגי לה הוה ליה כשדה גריד דאיכא הרוחה משום דמשוי ליה חרפא אבל פסידא ליכא דהא תרביצא נמי הרי יכול לעמוד כל המועד בלא השקאה מפני הלחות שבה והלה הרוחה היא ואסור לדברי הכל. ולא פריק, היל[כ]ך אסור.
צדין את האישות וכו', אישות טלפא בלעז והיא בריה שאין לה עינים והן מפסידות את השדה ויותר מפסידין בשדה אילן מבשדה לבן ולהכי מצרכי רבנן לעשות היכרא בשדה לבן בשינוי שלא כדרך חול. ובשביעית, דלא גזרינן מחזי כחרישה כשאדם חופר וסותר את חוריהן, ומפרש בבריתא אי זהו כדרכו חופר גומא ותולה בה מצודה וכיצד שלא כדרכו נועץ שפוד בקרקע ומכה בקרדום ומדדה את האדמה מתחתיה ופירושו חופר גומא ומביא שם מצודה שכשיצאו דרך הגומא ויהיו נאחזין במצודה, נועץ שפוד ומכה בקרדום על השפוד שיכניסו בתוך הקרקע ויעשה גומא ואחר כך מושכו ודוחפו אילך ואילך ומדדה ומנענע מעט מעט כדי שיצאו ויבאו שם במצודה הנפרשת לפניו ויהיו נצודין, אי נמי סותרין את החפירה שלהם שהם נטמנים בהם בעת שאדם רודף אותן ואין אדם משיג אותן אבל דרך חפירה ממש לא שרינן דכמה דאפשר לשנויי משנינן.
ומקרין את הפרצה במועד, כלומר אם יש פרצה בכותל גנתו שלא היה אפשר לגדרה לפני המועד שרינן לזה הגדרה על ידי שנוי, ומפרש בבריתא צר (בצנור) [בצרור] ואינו טח בטיט כלומר נותן ומסדיר אבנים דרך בנין זו על גב זו ואינו טח בינתים ומשום טירחא. ובשביעית, לא אסר טירחא אלא עבודת קרקע. בונה כדרכו, בחול דהא לאו עבודת קרקע היא, וא"ת [פשיטא דבשביעית מותר, הא קמ"ל דאע"ג דבכותל גינה מיירי והשתא] מיחזי כמאן דקא עביד נטירותא לפירות מחוברין דקא עבר אקרא דכתיב [שמות כ"ג] ואכלו אביוני עמך דהפקר נינהו קמ"ל דשרי דאינו עושה אלא שלא ידדה שדהו ולא משום שיחוס על הפירות כדבר האבד דמי ומשום הכי שרינן ליה נמי במועד, ודוקא בכותל גנה אבל בכותל חצר שיש שם ממונו אפי' בחולו של מועד בונה כדרכו.
<h2>דף ז.</h2>
בהוצא ודפנא, הוצא הוצין של דקל דפנא דופן של נסרים. צר בצרור, נותן בסדר האבנים זו על גבי זו ואינו טח [בטיט] בינתים. אלא כותל גינה, דסגי בצר בצרור למנוע רגל הבהמות והחיות משם. אבל בכותל (ביתו) [חצר], דאיכא משום גנבי ששם אוצרות ביתו בונה אותו כדרכו בטיט ובסיד. ודוקא בונה, כגון שנפל כותל החצר [מאליו הוא דשרי לבנותו אבל לא שרינן ליה לכתחילה לסתור כותל החצר] אף על פי שהוא רעוע כיון שאינו (גבוה) [גוהה] לרשות הרבים, אבל אם גוהה כלומר נוטה ראש הכותל כלפי חוץ או כלפי פנים שרינן ליה לכתחילה [לסותרו] מפני הסכנה ולבנותו דאי לא שרית ליה לבנותו לא אתי לסותרו ואיכא למיחש לסכנה.
ר' מאיר אומר רואין את הנגעים להקל וכו', בחולו של מועד שאם טהור הוא אומר לו טהור אתה שהרי שמחה הוא לו. אבל לא להחמיר, שאם טמא הוא ישתוק ולא יטמאנו ויצריכנו לצאת חוץ למחנה מפני שאבל הוא לו דסבי' ליה לר' מאיר שרשאי הכהן לשתוק אע"פ שיראה שהוא טמא ומוחלט וכל זמן שלא יצא מפי כהן אינו טמא דכתי' [ויקרא י"ג] טמא יטמאנו הכהן. ר' יוסי אומר לא להקל ולא להחמיר, שמתוך שהוא (שותק) נזקק לראותו אם הוא טהור דהינו להקל עליו הוא נזקק לו להחמיר שאם הוא טמא אומר לו טמא אתה דסבי' ליה לר' יוסי שאין הכהן רשאי לשתוק ומוטב שלא יהו רואין כלל [וכל זמן שלא ראה כלל] ולא אמ' לו טמא הרי הוא כטהור גמור כדכתי' [שם י"ד] וצוה הכהן ופנו את הבית בטרם יבא הכהן לראות את הבית ולא יטמא כל אשר בבית.
וקימא לן כר' יוסי, בשניהם. ובספרים שכתוב בהם וחכמים אומרים לא להקל אלא להחמיר, ובבריתא מפורש בהדיא ר' יוסי אומר לא להקל וכו'.
<h2>דף ח.</h2>
ועוד אמר ר' מאיר מלקט וכו', כשם שמיקל בראיית נגעים במועד שחייב לראותם לכהן ג"כ מיקל שמתיר ללקט בחולו של מועד עצמות אביו ואמו לקברן במקום אחר הגון לפי ששמחה היא לו [לכבד את אביו וכו'], (ומוקים) [ומקשה] בגמ' והא תניא המלקט עצמות אביו ואמו הרי זה מתאבל עליהן כל אותו היום ולערב אין מתאבל אפילו צרורין בסדינו כלומר שלא נקברו עדין, ומתרץ [תני] מפני ששמחת הרגל עליו ואין אבלות חלה עליו כלל ואפילו מת לו מת ברגל ונקבר אמרי' לקמן [י"ד ע"ב] דלא אתי עשה דיחיד דכתי' [ויקרא י'] הן היום הקריבו אלמא היום עצמו אסור וכתיב [עמוס ח'] ואחריתה כיום מר ודחי עשה דרבים [דכתיב] [דברים ט"ז] ושמחת בחגך וגו'. ור' יוסי אומר אבל הוא לו, כלומר אע"פ שאין אבלות חלה עליו לבו דואג עליו בראותו אחריתו שהוא רמה ותולעה.
ולא יעורר על מתו וכו', לא ישכור ספדן לעורר על מתו שמת לו ימים רבים לחזור על קרובי המת כדהדר ההוא ספדנא יבכון עמיה כל מרירי עלמא כלומר כדרך שהיה [מסבב] הספדן בעיר וצועק ואומר כל שעה בכו עמי כל מרי לב כי אני יודע לספוד כהוגן ומי שלבו דוה עליו הולך ומספיד על קרובו. וכן לא יספידנו, לא ישכור ספדן על קרובו מתו שמת לו עכשיו אלא אם יודע הוא לספדו יספידנו אך לא בשכירות משום מעשה שהיה דתניא היה מעשה באחד שכנס מעות לעלות לרגל ובא ספדן ועמד על פתח ביתו נטלתן אשתו ונתנתן לו ונמנע אותו האיש מלעלות לרגל באותה שעה התקינו שלא יעורר אדם על מתו ולא יספידנו קודם לרגל ל' יום.
אין חופרין כוכין במועד וכו'. לצורך מתים שימותו במועד, שדרכן היה לחפור כוכין וקברות להיותם מזומנין למי שמת לו מת שיקנה ממנו וקמ"ל מתני' אע"פ שבודאי יצטרכו בזה המועד כגון בעיר ירושלם שהיו בה ששים רבוא ואי אפשר דבר זה שלא ימותו בכל יום רבים גדולים או קטנים אף כי בד' ימים של חולו של מועד אפילו הכי כיון שאינו יודע בשעה שחופרין לאיזה מת הוא עושה אסור. אבל מחנכין את הכוכין, הכוכין הנעשין מערב יום טוב ונשאר מהן מעט לתקן כגון להאריכן או להרחיבן או לקצרן מותר לגמור כיון שבודאי יצטרך בחולו של מועד. ועושין נברכת במועד, איידי דאיירי בחפירת קרקע ואסור לכתחילה [תנא נברכת של כובסין מותרת לחופר' לכתחלה] לפי שיש בו צורך חולו של מועד כדאמרי' לקמן במתני' בפרק ואלו מגלחין [י"ג ע"ב] ואלו מכבסין וכו' מטפחות ידים ומטפחות ספרים ומטפחות הספג והזבין והזבות והנדות והיולדות וכל העולין מטומאה לטהרה ובגמ' [י"ח ע"א] כל כלי פשתן מותר לכבסן בחולו של מועד. והחלוק שנותן במשנה, בכלי צמר נאמר שאין מטנפין במהרה אבל כלי פשתן שנמאסין במהרה אע"פ שכבסן מערב יום טוב ביום או יומיים מותר לכבסן, ואע"פ שאין חופרין לצורך יחיד לכתחלה הכא שרי לכתחלה לפי שאין דרך בנות ישראל להתבזות בבית חבריהן לכבס שם בגדיהן וכל שכן במעיינות ובנהרות הידועים שדרך רבים לילך שם [נ"א ובנהרות המגולים שאין רוצים לילך שם] אבל בורות לשתיה יוכל לדלות מבית חבריהן או להביא מן המעין.
המלקט עצמות אביו, שמת [אביו] רחוק מקרוביו ולא נקבר עם קרוביו וכשהבשר מעוכל הולכים שם בניו ומוציאין עצמותיו משם וקוברין אותם בקברות אבותם. הרי זה מתאבל עליהם, לאו דוקא מתאבל לומר דנעילת סנדל וחבריו נהוג כשאר כל אבל [א]לא ר"ל מתאונן [ו]אסור לאכול בקדשים שהרי ראויים הם להאכל בשמחה וזה כשרואה אביו ששב עפר ואפר נשבר לבו בקרבו ולבו דוה עליו. אמ' רב יוסף ואפילו צרורין לו בסדינו, כלומר לא מיבעיא אם נקברו אותן עצמות שאינו אונן עוד עליהם אלא אותו היום בלבד כדין אבלות של תורה שהוא יום קבורה לבדו נאסר אלא אפילו צרורין לו בסדינו שלא נקבר לא גזרו חכמים עוד להאסר בקדשים. ברכת אבלים, כגון עשרה כוסות שתקנו בבית האבלים. תנחומי אבלים, שאומרין בשורה כשעושין להם מעמדות ומושבות ואומרין להם עמדו יקרים עמודו שבו יקרים שבו. קילוסין, דברי שבח אומרים עליו כמה היה אדם גדול.
<h2>דף ח:</h2>
שאין המת משתכח מן הלב וכו', ונמצא מצטער כל ימי הרגל. דקא (עביד) [עבדי] בחנם, הספדן למאן דאמר משום מעשה שהיה ליכא למיחש למידי ושרי למ"ד מפני שאין משתכח מן הלב [אסור] והכי נמי הוה מצי למימר אם מת לו מת בתוך ל' דלמאן דאמר משום מעשה שהיה אסור לשכור ספדן ולמ"ד מפני שאינו משתכח מותר דהא אע"פ שלא יספדנו לא ישתכח ממנו אף על פי שבטלו ממנו גזרת ל' בשמונה ימים קודם הרגל.
אין חופרין כוכין במועד, [מפורש] בפירוש המשנה שלא כפירוש הרב אלפאסי ז"ל. והכל מודים שלא יקוץ לו ארזים [לשון רי"ף] לפי שטועין בו בני אדם וחושדין אותו שלא לצורך מת קא עביד אלא לצורך בנין ואף על גב דשרינן ליה למיגז אסא [ביצה ו' ע"א] לא דמי לפי שידוע לכל כי ההדס ראוי לחי להריח ולמת להעביר את הזוהמא וליכא שום (חשדא) [חששא] בדבר. ואם היו חצובות פלוגתא דר' יהודה ורבנן, דפליגי במתניתין דלתנא קמא אם הם עמו בחצר יכול לחתכן ולעשות מהן שנים כמו שמתירין לנסר נסרים מן הקורה לכתחלה ולר' יהודה אסור.
וארון עם מת, כלומר (שנמסר) [שמנסר] לו נסרים בתחלה לעשות מהם ארון. ור' יהודה אוסר, לנסרן לכתחלה ולפי שאין דרך לרוב מתים לעשות ארון אע"פ שיודע לאיזה מת הוא עושה אסור לעשותו אלא בפני מת כדי שלא יחשדוהו רבים.
אין נושאין נשים [וכו'] מפני ששמחה היא לו, ומפרש טעמ' בגמ' לפי שאין מערבין שמחה בשמחה דכתי' [דברים ט"ז] ושמחת בחגך ולא באשתך ועכשו אין נותן אל לבו שמחת הרגל שנתנה לו הבורא להכירו ולזכור נפלאותיו. אבל מחזיר גרושתו. כלומר מן הנשואין לפי שאין לו בה שמחה אלא באשה שלא היתה לו מעולם.
ועושין תכשיטיה במועד, כגון כחל ושרק ואפילו טיפול של סיד שהוא צריך זמן ארוך ולא תהנה בו כל ימי המועד אפי' הכי מותר. ור' יהודה פליג בקשוט של סיד שאינו יכול להסירו מפניה כל ימי הרגל שאם היתה נהנית ביום אחד מימי הרגל אע"פ שמצטערת בשאר ימים הראשונים מותרת לסוד לפי שכן דרך כל סעודות יום טוב שמצטער בתקונן מתחלה וכיון שנהנה אדם לבסוף מותר אף בטפול הסיד נאמר כן.
ההדיוט תופר כדרכו, מפרש בגמ' כל שאינו יודע להוציא מלא מחט בבת אחת נקרא הדיוט כלומ' כשהאומן תוחב תחיבות הרבה כמלא אורך המחט ואחר כך מושכה מן הבגד ונמצא תפירות הרבה במשיכה אחת ודרכן לעשות כן בבגד צמר שבלה ומתמסמס והולך ואורג במחט כגון זה והיודע לעשות כן הרי זה אומן ולא שרינן ליה לתפור אלא כעין מכליב כעין שיני הכלב תפירה שאינה יפה אלא אחת למעלה ואחת למטה כעין שיני הכלב שאינן שוות זו כנגד זו.
ומסרגין את המטות, אורגין אותן בחבלים שתי וערב עשוי כמין חלונות ממתחין שתי בלא ערב וכל שכן אם היה רפוי ממתחו כלומר שאם נארג זה ימים רבים ורפו החבלים ממתחין אותן ולדברי הכל [אסור לגדול] הצמר והפשתן לעשות מהן חבלים.
שאין מערבין שמחה בשמחה, כלומר דמתוך שמחת אשתו מניח שמחת הרגל שניתנה לו להודות ולהלל על כל הנסים שעשה לאבותינו ולנו. מפני הטורח, שיש טורח גדול בסעודת נשואין, והיינו דקתני מפני שהרגל שמחה היא לו והוא טורח בו. מפני ביטול פריה ורביה, אם נזדמנה לו אשה קודם המועד לא ישאנה אלא בחג, מפני סעודת החג דסבר הוי ליה רווחא דסלקא סעודתא להכא ולהכא ומתבטל ואינו נושאה עד המועד. [ט' ע"א] מותרין לישא אשה ערב הרגל, דמשום טירחא ליכא דעיקר טירחא דחד יומא הוא ומשום שמחה נמי ליכא דעיקר שמחת אשתו [חד] יומא הוא שאינו זוכר כי אם שמחת אשתו אבל משם ואילך זוכר נמי שמחת הרגל אף על פי ששמח הוא באשתו ומשום בטול פריה ורביה נמי ליכא דכיון דלא שרינן ליה לישאנה בכל ימות המועד אלא בערב הרגל לבדו לחד יומא לא משהי איניש נפשיה מתפחד הוא שמא יארע לו אונס מלאכה או חולי בערב הרגל ותכף שמזדמן לו קודם הרגל הוא נושאה אבל אם היינו מתירין אותו כל ימות הרגל ודאי משהי נפשיה דמימר אמר אי לא נסיבנא לה יום ראשון נסיבנא לה יום שני.
<h2>דף ט.</h2>
מנא לן דכתיב ויעש שלמה וגו', מכדי כתיב ארבעה עשר יום וחילקן אחר כן שבעה ושבעה ללמדנו בא שאין מערבין שמחה בשמחה.
כתיב ביום השמיני שלח את העם, ושמיני של חג זה הוא שנים ועשרים בחדש נמצא שלקחו כל ישראל רשות משלמה המלך לפי שהיה בדעתם לשוב [לביתם] ביום כ"ג בחדש ולפי שנשארו בו ביום ולנו בעיר הוצרכו לקחת רשות פעם אחרת ביום כ"ד אבל ביום כ"ג לא הוצרכו ליטול רשות לפי שהיה בדעתם ליסע בו ביום וכשראו שלא נזדמן להם ולנו בלילה בירושלם חזרו פעם שניה לפניו.
<h2>דף ט:</h2>
כוחלת, כוחל ירוק נותנת בין עיניה שנאמר [ירמיה ד'] כי תקרעי בפוך עיניך. פוסקת, מתקנת שערה שלא יתפזר. שרק, צבע נותנת על פניה כדי שתראה אדומה, פ"א פוסקת כמין בצק הוא של סמנין ומעברת על פניה. מעברת סכין, להסיר את השיער.
<h2>דף י.</h2>
מפסיע, תופר מהרה תפירות רחוקות זו מזו בשטייר בלע"ז כעין שיני הכלב [ש]רחוקות זו מזו. כלבתא, תפירה שאינה [שוה] אלא אחת למעלה ואחת למטה כעין שיני הכלב שאינן שוות זו כנגד זו.
מעמידין תנור וכירים וריחים וכו', בונין ומושיבין ומתקנין תנור שלהם לכתחלה לפי (שצריך) [שצורך] יום טוב הוא.
אין מכבשין, מפרש בגמ' מנקר ריחיא שמכה בפטיש ומנקר על הרחים כשהן חלקות יותר מדאי ואינן טוחנות יפה, ויש אומ' בבת עינא נקב של ריחים התחתונה שתוחב בו את הברזל ונקב שבעליונה שבו נופלין את החטים ודוקא בחדשה אבל בישנה שרי.
סוס שרוכב עליו מותר ליטול צפורניו וכו', פרד בלע"ז שנועץ ברזלין ברגליו מלמטה שאינו יכול להלך חצי מיל בלא זה. [ע"ב] אבל חמרא דריחיא, העומד לסבב את הריחים לטחון אסור שהרי יכול לטחון במועד לצורך המועד שהוא דבר [מועט] אף על פי שלא ניטלו צפרניו.
<h2>דף י:</h2>
שרא למישקל טופריה, וכולהו הני כיון דשרי לטחון במועד לצורך המועד. ולמיבני אוריא, אורות סוסים שיהא בו שוה הקרקע שאוכל בו הסוס ויש אומרים שמשוה הקרקע ששוכב בו הסוס לפי שמזיק הוא לסוס כשאינו שוכב יפה דהוה דבר האבד. לסרוקי סוסיא, כמין מקרצפין במגריפה של ברזל שיש לה שינים יש מהן דקין ויש מהן גסין ועושין חבורות ואף על פי שהוא טורח הרבה שרי כיון דיש תענוג לסוס בו או שנראה יותר יפה ואם רצה למכרו [מוכרו] בדמים יקרים. איצטבא, של בנין אבנים. אקרפיטא, בנין של עץ לישב בו. שבראשונה היו אומרים אין שותין [לשון רי"ף]. אף על פי שהוא לרפואה כיון שיכול לאחר אותה עד לאחר המועד ויש בהן טירחא יתירא לתקן ולבסוף התיר כיון דיש בהן רפואה.
לכסכוסי קרמאי, יריעות לרככן כדי שיקנו אותן במהרה לפי שנראין דקין יותר וחשובין והוי כדבר האבד. ועוד אפילו לעצמו שרי דמעשה הדיוט הוא. קיטורי בי ידי, לכוין קמטים פרונצייר בלע"ז מעשה אומן הוא וטורח גדול יש בדבר. בי ידי, של בתי זרועות אי נמי של צדי המלבוש סמוך לירכים.
דמתקן ארעא, משוה הקרקע. אדעתא דבי דרי, לעשותו גורן ולחבוט שם חטין לצורך המועד שרי. אדעתא דארעא, שתהא נוחה לחרוש בה אחר המועד אבל להשוות את ביתו אין צריך לומר שהוא מותר שהרי עושה כדי שלא יהא נתקל בגומות או בתלים הגבוהים. היכי דמי, כלומר היאך נכיר אם כונה לידי בי דרי הוא או אדעתא דארעא, אי חזינן שנותנין מוליא שהוא תל בנצא שהוא גומא כלומר גבשושית הקרקע נותן לתוך הגומות כיון שכוונתו לתקנו ולהשוותו יפה יפה נמצא שכוונתו להיותו עושה גורן, אך אם עושה מוליא במוליא כלומר שחופרה ומניחה שם, נצא בנצא כשהגומא היא עמוקה הרבה חופר מעט מדופני הגומא ונופל העפר לגומא ונסתמה קצת ולא כולה ולא משוה אותה יפה יפה נמצא שכונתו על מנת לזרעה הוא ואסור.
דזכי זכיא, מנקה את הקרקע ותולש עצים וקשים שבתוכו. אדעתא דציבי, שצריכין לו אותן העצים להסיקן תחת תבשילו [מותר. אדעתא דארעא, שלא יזיקו המחרישה ולא יעכבו אותה מליכנס בקרקע בשעת החרישה] אחר הרגל אסור. היכי נכיר שקל רברבי ושביק זוטרי, כלומר לוקט העצים הארוכים ומניח הקצרים נמצא שכוונתו להסיקן ומותר ואם מלקט הכל גדולים וקטנים כונתו בודאי לצורך הקרקע שאפילו הקש מזיק לחרישה ולזריעה.
דפתח מיא לארעיה, שפותח חור ליכנס שם מים ולא היו רגילין לבא דרך שדהו ונמצא שהוא משקה השדה בחולו של מועד, אם עושה אדעתא דכוורי שישארו על פני השדה דגים שרי ואי לא אסיר. היכי נכיר פתח תרי בבי חד מעילאי וחד מתתאי, חור אחד רחב למעלה [לצד פתח המים היורדים מלמעלה וחור קצר למטה שיצאו בו המים, נמצא שכוונתו לצוד את הדגים שיכולין להכנס ואינן יכולין לצאת ואחר כן סוגר וסותם הפתח העליון שלא יכנסו בו מים והמים שנכנסו כבר כלין והולכין ויוצאין ונשארין הדגים על פני הקרקע. חד בבא, פתח חור אחד למעלה] ולמטה לא פתח נמצא רוצה הוא שיתפשטו המים על פני כל שדהו בודאי כוונתו להשקותה היטב כולה ואסור.
דפשח דיקלא, [מפשיח דקל] מענפיו שענפי הדקל רכין וראויים למאכל בהמה שרי. אדעתא דדיקלא, כדי להשביחו כעין זומר אסור. היאך נכיר שקיל כוליה מחד גיסא אדעתא דחיותא, מצד אחד של דקל לוקט הכל כונתו לבהמותיו ושרי. מעט מכאן ומעט מכאן, לצורך האילן הוא עושה ואסור.
תוחלני, תמרים שלא בשלו כל צרכם ולא יתבשלו לעולם באילן אלא יתיבשו שם אם יתעכבו מזמנן הרגיל ללקטן לפיכך מיגזרנהו כלומר ללק[ט]ן משם שרי דדבר האבד הוא. מימצינהו, כלומר שמכבישין אותן במכבש כדי להוציא לחותן כדי שלא יתליעו אסור שהרי יכול להמתין עד אחר הרגל. ורב פפא שרי, שדרכן להתליע מקצתן אם לא יעמידם במכבש מיד שנלקטו הוי כדבר האבד.
פרקמטיא כל שהוא אסור, אפילו סחורה קטנה של שוה פשוט אחד אסור למוכרה בחולו של מועד. ובדבר האבד, אפילו כל שהוא אבד אף על פי שאין כולו אבד מותר למכרו בחולו של מועד שהרי אם ישהנו מלמוכרה היום לא יתנו לו כל כך לאחר המועד. שהייה בתר ריגלא, עשה לפנים משורת הדין שהרי מי שיש לו סחורה גדולה כזו אינן נמצאין לו קונים ועכשיו נזדמנו לו סוחרים שרוצים לקנותה כולה ואם אינו מוכרה עכשו אלא מעט מעט יפסיד הרבה אפילו הכי החמיר על עצמו ולא רצה למוכרה במועד. הוה מסיק זוזי, הלוה אותם [מעות] (במועד) בחוב או בדרך עסק או פלגא באגר תרי תלתא בהפסד והגיע זמנן לפרוע ולא היה מוצאן בימות החול שהיו הולכין לסחורה זה למזרח וזה למערב אבל עכשו [בימות] המועד היו כולן בבתיהן ולפיכך שאל אם מותר לו לילך שם.
<h2>דף יא.</h2>
למגדל אוזלי, לקלע קליעות מצודות גדולים וקטנים לדגים ואסיר דמעשה אומן הוא שהן נארגין אבל אוהרי אינן נארגין והדיוט יכול לעשותן.
למגדל תנורא, כמו למ[ג]בל תנורא, למגבל טיט לעשות ממנו תנור כדמוקים לה לקמן בימות החמה שמתייבש במהרה ויהנה ממנו קודם שיצא הרגל אבל בימות הגשמים שאינו מתייבש אלא לאחר המועד ואין ראוי להשתמש בו באחד מימות הרגל אסור נמצא שהוא טורח במועד שלא לצורך המועד ולא לדבר האבד. למגדל מהולתא, צירניר בלע"ז נפה וכברה. ושוין שאין גודלין [תנור] לכתחלה, לא ידענא היכא קאי ועל מי אומר שמודה.
ועושין מעקה וכו', מפורש בפירוש המשנה עד אבל לא במחצלים. מעגילה מעשה אמן יותר ממחצלים. [ביד וברגל, לטיט ולטוח ביד כעין מעגילה יפה יפה כאילו טחו במחצלים] ובמעגלים.
עושה מעקה לגג ולמרפסת וכו', מעקה הוא כמין אצטבא שעושין סביבות הגג גבוה י' טפחים כדי שלא יפול ממנו (כשתעמד) [כשתמעד] רגלו, וכן למרפסת היא תקרה היוצאה לפני פתח שדרך עליה עולין לעלייה ויורדין לחצר וסתם מרפסת היא גבוהה מן החצר י' טפחים ולמעלה ולפיכך צריך [לעשות] לה מעקה. מעשה הדיוט, צר בצרור ואינו טח בטיט. ושפין הסדקין, גגותיהן לא היו משופעין ומשתמשין עליהן כדרך שמשתמשין בעליה ומתקנין אותן וטחין אותן ומים הנופלים יוצאין דרך (החלונות) צנורות למטה לחוץ אם יש בו סדקין בטחיית הטיט נופלים המים למטה בבית ואיכא פסידא לפיכך שרי' לטוח אותן בטיט או בסיד או בעפר בלא מים. ומעגילין, על אותו עפר עץ עגול שבו מחליקין את הגגות כדאמרי' במסכת מכות [ז' ע"א] מעגל במעגלה וכשיש מקום שאינו שווה כשאר הגג או מקום שאין המעגלה יכולה לתקנו מתקנין אותו במחצלים והוא כלי אומנים של ברזל רחבה (ולא) [ולה] בית יד וקורין אותה טיבלא. ביד או ברגל, ובגמ' מקשינן השתא במעגלה שרי ביד או ברגל מיבעיא, ומשני הכי קאמר מעגלין אותו כעין שעושין במעגלה ביד או ברגל אבל לא במחצלים וכל שכן במעגלה שהיא יותר מלאכת אומן וטירחא יתירא.
הציר והצנור, הציר הוא רגל הדלת הסובבת כדכתי' [משלי כ"ו] הדלת תסב על צירה, צנור הוא החור שבאסקופה התחתונה כמין צנורא דדשא. והקורה, קורות הבית ממש שנשברו אפי' קודם יום טוב ולא אמרינן הלא היה יכול לעשותה מלפני הרגל, ובלבד שלא נתכון לכך שיאמ' אמתין לי עד המועד שלא אוכל לעשות מלאכה אחרת ואעשה זאת.
כמאן מדלינן, כמאן עבדינן האידינא קיבואתא דדשא כמין נגר של דלת בחולו של מועד. [קיבותא], קביליא בלע"ז בחולו של מועד. כר' יוסי, דלא מצריך שינוי לדבר האבד באידך פירקין בראשו והאי נמי דבר האבד הוא שיכנסו גנבים בו בלילה אם לא יתקן אותו.
כבשין שיכול לאכול מהן במועד וכו', כבשים שולט בלע' דגים ושאר דברים שכובשין אותן במלח כדי שיעמדו לזמן מרובה ויום ראשון לכבישתן או לשני ימים אינן ראויים לאכילה ומשום הכי קאמ' אם תוך הרגל יגמר זמן כבישתן שיכול ליהנות מהן מותר לכבשן ואם לאו אסור כלומר אסרי' ליה לקנותן מן הגוים או מציד ישראל על מנת למלחן אלא מה שרוצה לאכול מהן בצלי או במבושל אבל אם קנה מהן כדי לאכלן לאלתר ולא הוצרך לכולן שרינן ליה למלחן דדבר האבד הוא דהא פסדי אי לא מלח להו.
פומבדיתא, המקום היושב על נהר פום בדיתא. ה"ג בבריתא לבאי כוורי ולא גרסינן פום כלומר צדו והביאו דגים במועד הרבה שנתייבש הנהר או נקרש ומתו הדגים. למימלח מינייהו, ולקיימן עד לאחר המועד. והא אנן תנן כבשים וכו', הכא נמי כיון דמלחינהו כל כך כדי להצניען תו לא חזו לאוכלן במועד נמצאת מליחה שלא לצורך יום טוב. אמ' ליה דמעיקרא וכו', אבל לכתחלה לא הוה שרינן להו לצוד דגים רבים שיוצרכו למלחן שלא יוכלו לאוכלן מיד אלא במליחה הרבה. איכא דאמרי, דלכתחלה נמי שרא להו להביא רבים ולמימלחינהו מליחה [רבה]. אמ' ליה אביי וכו'. אמ' ליה הכי נמי אף על פי שנמלחו הרבה ונפסלו מלאכלן עד שיתיבשו הרבה אפילו הכי שרי שאם היה רוצה לשומם תחת המכבש או תחת קורת בית הבד ויתמעכו שם יצא כל המלח מתוכם וראויין הן לאכילה מיד בחולו של מועד ואף על פי כן [כ]שהביאו רבים יותר ממה שהיה צריך להם משום הכי לא מיתסר דהא יכולין לומר בשעת כבישה ובשעת מליחה לזה נעשה איצצא ונאכלנו במועד ואחר שמולחו יאמר מן האחר וכן עד שיהו מלוחין כולן כדאמרינן [ביצה י"ב ע"ב] מערים ומולח גרמא גרמא אפילו ביום טוב כל שכן בחולו של מועד.
<h2>דף יא:</h2>
מי שהפך את זיתיו וכו', נוהג העולם שנותן הזיתים בתוך המעטן שהוא כמו עריבה וצוברן שם ומניחן שם כדי שיתבשלו שם ואחר כך נותנן בבית הבד ותכף שהפכן מן המעטן לתתן בבית הבד אם לא סחיט להו פסדי והוא עשה כן בערב הרגל אבל עתה שאירעו אבל ואבל אסור בעשיית מלאכה שאם לא אירעו אבל היה עושה בערב הרגל אבל עכשיו שאירעו אבל נאסר אף על פי שהיה [דבר] אבד אבל כשיגיע לחולו של מועד שרינן ליה לטעון קורה הראשונה אי נמי לא אירעו אבל ערב הרגל אלא אונס כגון חולי ונאנס כל אותו היום ולא התחיל לכשיגיע חולו של מועד שרינן ליה לטעון קורה הראשונה אי נמי היה אותו אונס שהטעוהו פועלים ולא באו למלאכתן שנשכרו עליה בערב הרגל, מותר לטעון קורה הראשונה בחולו של מועד כלומר טוען על הזיתים קורה של בית הבד פעם ראשונה כדי שיזובו מקצת שמנן כדי שלא יפסדו אבל פעם שנייה אינו טוען דתו לא פסדי אם יתעכב שם עד מוצאי הרגל לא יתעפשו אף על פי שלא הוציא מהן כל שמנן, ור' יוסי פליג ואמר דכיון שמותר לו משום דבר האבד גומר את הכל וטוען עליהם פעם שניה ושלישית בלא שום שינוי בעולם.
מניחו לאחר המועד פתח באבל וסיים במועד, כלומר גבי מועד תני תקנתא אם אירע אונס ולא הספיק עד שהגיע מועד טוען קורה ראשונה וגבי אבל לא תני תקנתא באפי נפשיה דלא קתני מי שהפך זיתיו ואירעו אבל טוען קורה ראשונה בימי אבלו ומניחו לאחר האבל. אמר רב שישא בריה דרב אידי זאת אומרת, מדלא קתני [הכי ש"מ] דלא שרינן ליה כלל בימי אבלו אפילו קורה ראשונה כלומר שיעשה האבל בעצמו אלא אחרים עושין לו. דברים שעושין לאבל, ולא הוא בעצמו אלו הן. זיתים להפוך, כלומר זיתים הפוכין ומתוקנין לבית הבד כבר ואי לא טענינן עלייהו קורה יפסדו אבל להפוך לכתחילה לא שרינן להו דהא לא פסדי וזהו לשון שהפך את זיתיו אם לא הפך לא שרי' דהא לא פסדי. וכדו לגוף, חביותיו לגוף כדי שלא יצא הריח והכח מן היין ויתקלקל עושין להם מגופה. מן המשרה, שאם ישרה יותר מדאי יאבד כלומר יפסד. וכן הצמר בתוך יורה של צבע שאם יעמוד יותר מדאי יתקלקל וישרף. ומרביצין שדהו, כמו ומשקין שדהו. משהגיע עונת המים, של שדהו מותר להשקות דאי לא עביד פסיד אבל לא קתני וזורעין את שדהו אם הגיע זמן זריעה לפי שאין זמן הזריעה הולכת ופוסקת בשבעה ימים ועוד אם לא תזרע בבכיר תזרע באפל, שהרבה מבני אדם עושין כן ואם לא יוכל לזרעה חטים יזרענה שעורים.
האריסין, שהן למחצה לשליש ולרביע ממה שיצא מן הפירות הן רב הן מעט ממה שיצא יקח השליש ואם לא יצא כלל אין לזה על זה כלום. חכירין, שוכר קרקע חבירו בעשרת כורין בשנה בין שיצאו מן השדה בין שלא יצאו. קבלנין, שאין לו בפירות הקרקע כלום אלא שבעל השדה שוכרו בחמשה כורין בשנה, ואם זה [האבל] יש לו בתוך שדהו אריסין או חכירין או קבלנין אף על פי שהאבל משתכר ומרויח כשהן עובדין שדהו אפילו הכי מותר דכולי עלמא ידעי דאדעתא דנפשייהו קא עבדי דהא אית להו פסידא אי לא עבדי כלל באריסין ובחכירין פשיטא שיש להן הפסד גדול באריסות חלק המגיעו ממה שיצא ובחכירות כל ההפסד הוא לחוכר ולא לאבל המחכיר אלא אפילו קבלנין שהן כשכירין אית להו פסידא שאותן חמשה כורין שנותן לו לא יתן לו אלא מפירות השדה ואם יפים יפים ואם רעים רעים ולכתחלה בימי אבלו שרינן ליה לתת(ן) שדהו לפי שלא תגמור שכירותו בתוך ימי אבלו לבדן כי אם לסוף שנה ולא מיחזן כשכיריו עושי מלאכתו אבל בחמוריו וספינותיו אם ישכרם בתחלה בימי אבלו נראה לעולם ש(לא)לצורך יום או יומיים הוא עושה לפיכך אסור אבל אם היו מוחכרין חמוריו וספינותיו אצל אחרים קודם לכן מותר דהא כולי עלמא ידעי שלצורך עצמן הם עושין ולא לצורך האבל. שכיר יום, אם היה לו לאבל שכיר יום לעשות מלאכתו. אפילו בעיר אחרת לא יעשה, אף על פי שאין יודעין שם שהוא אבל חייב לבטל מעשיית מלאכתו כל שכיריו ולקיטיו אף על פי שהן שכורין [מעיקרא] לפי שההפסד אינו אלא לאבל ושכיר שכירות יום אחד או יומים או שבעה אינו נחשב להפסד גבי אחרים אבל חכירין ומושכרין אצל אחרים שההפסד מרובה עד מאד מותר. אם היתה מלאכת אחרים בידו, של אבל כגון בגד לתפור אף על פי שאינה קיבולת אסור וכל שכן אם היתה קיבולת דכשל אבל דמי. היתה מלאכת האבל ביד אחרים. בבית האבל לא יעשה אף על פי שהיא קיבולת משום חשדא וכל שכן אם אינה קיבולת שהרי של אבל היא. אבל בבית אחרים יעשה, אף על פי שאינה קיבולת שאין מי שיבחין שמלאכת אבל בידו וכיון שהפועל יפסיד שכרו שרינן ליה לגמור ואין למחות בידו, ופירוש קיבולת שקיבלה עליו (לגמרי) [לגומרה] בסך פלוני מתי שירצה בסוף השבוע או בסוף חדש, שאינה קיבולת יכול לדחקו שיגמרנה באותו יום עצמו או שאין לו לעשות מלאכה [אחרת] עד שיגמרנה נמצא שניכר לכל שאינה של אומן אלא של בעל הבית ההוא.
<h2>דף יב.</h2>
אמר שמואל מקבלי קיבולת, כלומר קיבולת של אבל אף על פי שהן מותרין לעשות בבית אחר אבל ברחובה של עיר ובכל מקום מפורסם לא יעשו תוך התחום, ואם הוא חוץ לתחום מותר אפילו במקום מפורסם. וכשם שאמרנו לענין אבלות כך הוא הדין לענין איסור מלאכה של שבת ושל יום טוב וחולו של מועד ואף על פי ששנינו [שבת י"ז ע"ב] בכולן דב"ה מתירין עם השמש לא נאמרו אותן דברים אלא במלאכות העשויות בתוך הבית וכמו ששנינו כאן לענין אבלות בביתו לא יעשה בבית אחר יעשה ועורות לעבדן ובגדים לכובס אף על פי שנעשין על גב הנהר בשבת מותר שאין המלאכה מפורסמת לבעליה אבל במלאכה המפורסמת וידועה לבעליה הנעשית במקום מפורסם כל בתוך התחום אסור והיינו דמפרש בה רב פפא וחוץ לתחום נמי לא אמרן וכו', ומפירושיה דרב פפא נקוט מיניה לענין אבלות כל דאתי מינה ומאי דלא אתי לענין אבלות כגון בחולו של מועד שאין אבלות בחולו של מועד נקוט מיניה לענין איסור מלאכה בחולו של מועד ויש לומ' שאעפ"י שאין אבלות במועד אבל אבלות שבצנעה נוהג הילכך אסור לו לבנות בנין אם מת לו מת במועד והוא אסור בתשמיש המטה. והוא דליכא מתא דמקרבא להתם, שאין עיר סמוכה לאותו בנין בתוך ארבעת אלפים אמה נמצא שאין אחד מישראל שיראה הבנין של אבל אפילו עירבו.
מקבלין קיבולת, כלומר נותנין מלאכה לגוי במועד כדי לעשותה לאחר המועד אבל כדי לעשותה במועד אסור כיון שהוא אינו יכול לעשותה אינו יכול לצוות עליה לעשותה. ובלבד שלא ישקול, אם הוא מטוה שנותנו לגרדי לארגו ונותנו לו במשקל. ובלבד שלא ימדוד, אם הוא דבר שדרכו למדידה, כגון בנין ב(נ)תים. ושלא ימנה, אם הוא דבר מנין כגון מעות להתיכן ולצרף אותן ולהשיבן למטבע אחר כדרך שהוא עושה בחול צריך לשנות.
אין מרביעין בהמה בחולו של מועד, אוחזין בבהמה נקבה ומביאין עליה זכר ואסור מפני הטורח. אין מרביעין בבכור, דעבודה היא. ובפסולי המוקדשין, שהוממו ואף על פי שנפדו אסורין בגיזה ובעבודה כדנפקא לן [בכורות ט"ו ע"א] מן תזבח ואכלת בשר [דברים י"ב] תזבח ולא גזה ועבודה ואכלת ולא חלב ומשתעי קרא בפסולי המוקדשין ובפסולי המוקדשין משכחת לה שהיתה נקבה והמרביע עליה עובד [בה] עבודה ובבכור נמי בעילה שהוא בועל נקראת עבודה כדאשכחן בעבד עברי שנקראת בעילתו עבודה כדכתיב [שם ט"ו] משנה שכר שכיר עבדך שש שנים וגו' [קידושין ט"ו ע"א] מכאן שרבו מוסר לו שפחה כנענית שטורח עמה בלילה והולדות לאדון דכתי' [שמות כ"א] האשה וילדיה תהיה לאדוניה, ויש מפרשים שאם ירביענו על פרתו בשביל שהוא יפה ושמן ובעל אברים שמא יחייהו שנים רבים ואתי לידי תקלה שמא יהנה ממנו מגזתו ומעבודתו משום הכי אסרו חכמים שלא ירביעו אותם על אחרים, (ד)[ו]פסולי המוקדשין אם הם נקבות שלא יגדלו מהם עדרים וולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן.
אין מדיירין, שמכניסין בהמות לעדר ושוכבין שמה בלילה ומזדבל המקום שעומדין שם מצואתן ובכל לילה ולילה משנין מקומן עד שמזדבל כל השדה כולה ואסור לעשות מפני שנראה כעבודת קרקע וגזרינן זה אף על פי שאינו עושה בידים משום שאר עבודות קרקע הנעשות בידים. ואין מסייעין, את המדיירין שדה של ישראל לדייר אם גוים הם. ואם באו גוים מאליהם לדייר שדה של ישראל אוהבו שלא מדעתו ולא קצב להם שכר מותר להניחן ונותן להם שכר לאחר כן. ואין מוסר להם. בעל הבית. שומר לנער את צאנם, [לשמור את צאנם]. אבל שכיר שבת קודם [ש]הגיע המועד אינו ניכר שלשם חולו של מועד היה עושה שהרי היה שכיר מקודם לזה. בשבת, אין מדיירין גוים שדה של ישראל אין ראוי שיתן להם בעל הבית כלום אלא מחזיק להם חנות על המתנה שנתן לו. ביום טוב, שאינו חמור כל כך מותר לתת מזונות לרועים. בחולו של מועד, אפילו שכר יתן להם דסבירא ליה לרבי שמותר לאמר להם ולשוכרם על זה שיכנסו לתוך שדהו.
וכן מי שהיה יינו בתוך הבור, בערב הרגל. ואירעו אבל, ערב הרגל ולא היה יכול לעלותו מן הבור ולשומו בחביות אי נמי אונס חולי או אונס פועלים לדעת ר' יוסי מתירו בחולו של מועד להעלותו כולו מן הבור שאם לא יעלנו מן הבור לחביות [עד מוצאי הרגל ישוב חומץ לפיכך יעלנו מן הבור לחביות] ואחר כך מניח מגופה של טיט בפי החביות כדי שלא יצא ריח היין מן החביות כדי שיהיה חזק ומקבל במזיגתו מים הרבה, ור' יהודה סבירא ליה שאסור ל[ה]עלותו מן הבור לחביות אלא כדי שלא יחמיץ היין בתוך הבור יעשה לו למודין שפירושו נסרים ומכסהו בהם ויעמוד שם עד מוצאי יום טוב, ויש מי שמפרש זולף וגף כדרכו ממצה כל היין מן הענבים שבגת וגומר(ין) סוחטן וטוענן בקורה ומורידן לבור וגף מניח מגופה על פי הבור שהיין בתוכו ומכסה את היין יפה כדרכו. ור' [יהודה] סבר דלא מכסה ליה אלא עראי ולא כדרכו ואף על פי שהשמיענו בשמן ר' יוסי דדבר האבד מותר לעשותו ביום טוב בלא שום (שיור) [שינוי] בעולם הוצרך להשמיענו ביין שלא תאמר דוקא קאמר ר' יוסי בשמן שהפסדו מרובה [אם יתעפשו הזיתים] אבל ביין שהפסדו מועט לא הוה שרי קמ"ל דשרי ואם נחלקו ביין ולא בשמן הייתי אומר שר' יהודה היה מודה לו בשמן שהפסדו מרובה קמ"ל אפילו בשמן בעי ר' יהודה שינוי.
מאן תנא שינוי במועד בדבר האבד, דלא צריך שינוי כלומר כמאן אמרינן בכל דוכתא דלא צריך שינוי [במועד] במידי דפסיד. ר' יוסי הוא, דקאמר זולף וגף כדרכו.
מהו למשעא חביתא דשכרא, כלומר שטחין חביותיהן מבפנים בזפת או במיני רבב [להעמיד] טעם היין שלא יצא כוחו אפילו דרך הדפנות כדאמרינן בעלמא [פסחים ל' ע"ב] כין דחזינא להו דמידייתי ודאי בלעי. סיני אמר, רב יוסף דשמעתיה כסיני. הלכה כר' יוסי, שמתיר לגוף החביות כדרכן משום פסידת היין. ובשיכרא נמי איכא פסידא, דאמר אביי בר שית ושיע כבר תמני ולא שיע כלומר חבית הזפותה שאינה מחזקת אלא שש סאין מעולה ושוה כחבית שאינה זפותה המחזקת שמונה סאין נמצא שיש בה פסידא של רביעית.
כהלכות כותיים, מה כותיים היכא דאחזוק אחזוק דלא אחזוק לא אחזוק ומסתמא לא מחזקינן ליה בשאר מצות כדאמרינן בפרק הכל שוחטין [ד' ע"א] אף במועד מאי דשרו רבנן שרו מאי דלא שרו לא שרו ולא גמרי חדא מחדא.
זופתין כוזתא, שהיא חבית קטנה דליכא כל כך טירחא. ואין זופתין חביתא, דחייש לטירחא יתירא. זופתין חביתא, דחייש לפסידא לפי שהיא מחזיקה יין מרובה כשנפסד מפני [שאינו מזופה איכא הפסד מרובה, אבל בכוזתא] שאינו מחזיק אלא מעט אין בו הפסד אלא מועט ומשום הפסד מועט לא שרינן לטרוח כלל.
כהלכות שבת, מה הלכות שבת יש מהן פטור מקרבן אבל אסור מדרבנן אף בהלכות מועד מאי דשרו רבנן [ע"ב] איכא מיניהו דמותר לכתחלה כגון מקום דאיכא פסידא מותר אפילו כדרכו. ויש מהם פטור אבל אסור, כלומר אף על גב דשרינן [לא שרינן] בכל ענין כדאמרינן במשנתנו [י"ג ע"ב] מוכרין בצינעה, ויש מפרשים דכל הני דאסרינן במועד אין לוקין עליהם משום לאו דלא תעשה כל מלאכה.
<h2>דף יב:</h2>
חצדו ליה חצדא בחולא דמועדא, קצרו ליה קצירה על תבואה מבושלת כל צרכה ודבר האבד הוא. אבל במחובר לקרקע אפילו כולו אבד אסור, ולית ליה להאי תנא משקין בית השלהין. וקימא לן, דלית הלכתא כותיה דהא תנן משקין בית השלהין.
ובלבד שלא ידוש בפרות, ואפילו לר' יוסי דלא בעי שינוי בדבר שהתירו חכמים הכא לאו משום שינוי הוא אלא [משום] דאושא מילתא קא אסר [ר' יוסי] בפרות ולא משום שינוי הוא דהא לאו שינוי הוא דהא כל יומא נמי רובא דעלמא לאו בפרות דיישי אלא במקל.
חצדא דחיטי הוה וכו', שאם היה של שעורים היה מותר אפילו לשמואל לפי שדרך השעורים להתפרד הגרגרין משבולת הקנה כשהן יבשין יותר מדאי מה שאין כן בחטים.
למיעקר כיתנא בחולא דמועדא, אף על גב דלאו בר אכילה הוא כיון דשרי לחפיפה לכסות בו מיני מאכל כגון תאנים ותמרים המיבשין בחמה וצריכין לכסותן בלילה מפני הטל. ולמקטל כשותא, שהרי ראוי לעשות ממנו שכר. ולמיעקר שומשומי דחזי לנזיא דאית להו, פי' אלו שומשמין קטנים שמתבשלים בתוך המועד ומותר.
פרדיסא, הוא כרם שזמנה ליבצר. [קטפיה], בצריה דהוי דבר האבד [כמו] לא תבצור [ויקרא כ"ה] תרגום לא תקטוף. שהוייה כולי עלמא, לשנה אחרת לחולו של מועד ובצרום שכוונו [לעשות] מלאכתן במועד. אפקריה ר' ינאי לפרדיסיה ההיא שתא, מדאגה שיצא ממנה חורבא, ואית דלא גרסי ההיא שתא דלעולם אפקריה לפי שהיה לעולם קבוע זמן בצירת כרמו של ר' ינאי שלא היה מתבשל לעולם כל צרכו אלא בחולו של מועד של חג והיה עלול אותו כרם משאר כרמים שאם היה מתאחר מלבצור יום או יומיים היה חוזר כולו פרט לפיכך הפקירו לעולם ולא [רצה] להוציא בו הוצאותיו הצריכות לו. ירושלמי [פ"ב ה"ב] ילפי מקלקלתא ולא ילפי מתקנתא, כלומר קרא עלייהו ר' ינאי שלמדין מכל אדם חכם אם יעשה דבר על פי ההלכה למדין דבר מדבר ומדמין מילתא למילתא ואם יראו בחכם שיעשה לפנים משורת הדין לא ילמדו ממנו. [שם ה"ג] פרקמטיא אבודה שרי מטלטלא במועדא, כלומר אם יש לו סחורה (מפני) [ממיני] פירות או תבואה ואם תעמוד ד' ימים או ה' שלא יהפכוה ממטה למעלה [יתעפש או ירקב מותר להפכה בחולא דמועדא. הדא שיירתא שרי מזבן מיניה במועדא], כלומר אם (תעמד) [תעבור] שיירא מסוחרים ומביאים מקח רב עמהם למכור מותר לקנות מהם שמה שמוכרים בסלע שוה סלע וחצי וכדבר האבד דמי וקמ"ל האי ירושלמי דאף על גב דדבר האבד של טורח מיקרי הרוחה ואסיר אבל במידי דליכא טירחא כגון מקח וממכר מיקרי דבר האבד לפי שכל עיקר סחורה כך היא שקונה בשעת הזול ומוכר בשעת היוקר.
ושולה פשתנו מן המשרה, כלומר מוציא פשתנו מן החריץ של מים שעשוי לשרותו שם במים כדי שיהיה נוח להכתש בעץ המתוקן לו ולא ישבר, ואם הוא מתירא שמא יגנבוהו משם מותר להכניסו לבית.
מכניס אדם פירותיו וכו', ובבריתא תני, ובלבד שיכניסם בצינעה לתוך ביתו לפי שהדבר נראה לרבים שהיו בשדה ואין ניכר לכל שהיה דבר האבד הצריך שיכניס בצינעה כלומר שיעשה בענין שלא יודע (שלא יוכל) [למי שיוכל] להיות בלא ידיעתו אם הוא דבר שההצנע הוא בלילה יעשה בלילה ואם הוא דבר שההצנע לכת יהיה יותר ביום מבלילה יעשהו ביום. ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד, שלא יתכוין שיאמר אמתין עד תוך המועד שלא יהיה לי לעשות שום מלאכה אחרת שאם אמר הכי אפילו יהיה כולו אבד קנסינן ליה.
ובלבד שיכניסם בצינעה, כי היכי דלא ליפוק מיניה חורבא. הוו ליה הנך כשורי, קורות כבדים וגדולים. מדבורי(ם), אבוקות המנהיגים את האדם בחשך. אושא מילתא, הומה כל העיר עליהם ונודע לרבים משלא יודע ביום ועוד שאין אדם [נושא] משאוי כבד בלילה כמו שנושא ביום מפני שאינו רואה לילך אף על פי שיהיו לפניו אבוקות של אור.
מהו שיקנסו בנו אחריו, כלומר שיאבדו כי היכי דאמ' גבי אבוה. [י"ג ע"א] צרם אזן בבכור, לפסלו במום דבכור נוהג בזמן הזה ומי שיש לו בכור נותנו לכהן וכהן מטפל בו עד שיומם מאליו ויאכלנו דאינו רשאי לאוכלו כל זמן שלא הומם דקדשים בחוץ הוא ואם צרם כהן אזן בכור להתירו קנסוהו ולא ישחטנו עולמית ותרצה ללמוד כיון מלאכתו מזה הא לא דמי דהתם איכא איסורא דאוריתא דכתיב [ויקרא כ"ב] כל מום לא יהיה בו כלומ' לא יהיה שאסור להטיל בו מום והאי דקאמר אם תמצא משום דהתם בבכורות קא מיבעיא ליה אם קנסינן ליה אם לאו. המוכר עבדו, כנעני לגוים קנסוהו לפדותו עד מאה בדמיו במסכת גיטין בפרק השולח גט [מ"ד ע"א] ותרצה ללמוד ממנו כיון מלאכתו הא לא דמי דהתם דין הוא שקנסוהו משום דמפקע ליה ממצות דהא מיירי בעבד שהטבילוהו לשם עבדות וכל מצוה שהאשה חייבת בה העבד חייב בה שאם לא מל ולא טבל לא קנסינן ליה ומותר למכרו לכתחלה לגוים. הכא, גבי כיון מלאכתו. מאי גברא קנסו רבנן, כלומר לצער אותו אמרו חכמים והשתא דמיית מותר לבן הממון. או דילמא קנסו ממונא, שרצו לאבדו מן העולם והשתא נמי נקנסיה כדי שיתווסרו כל החיים ולא יעשו כמוהו. ופשטינן דלא קנסו דילפינן משביעית דהוי איסורא דאוריתא ותניא שדה שניטייבה או נידיירה ומת תזרע למוצאי שביעית.
<h2>דף יג.</h2>
ואין לוקחין בתים וכו', אלא כפי מה שצריך לו להוצאת ימי המועד שהרי ימצא כמו כן הרבה ליקח באלו הדמים עצמן לאחר המועד ואין לומר בזה דבר האבד הוא. או לצורך המוכר שאין לו מה יאכל, ובגמרא מוכח דתרתי קתני או לצורך המוכר אי נמי שאין לו מה יאכל והכי פירושו לצורך המוכר שאין לו מעות לקנות מהם סעודת יום טוב אע"פ שללוקח אין לו צורך יום טוב זה הבית שהרי יש לו בית לדור בו ויש לו עבדים לשמשו ויש לו בהמה לצורך המועד אפילו הכי מותר לקנותם שכיון שמותר לזה למכור הותר לזה לקנות, אי נמי מי שאין לו מה יאכל מותר לו להשכיר עצמו לבנות בית או לכתוב ובלבד שיהיו דברים הנעשים בצינעה, שלא יחשדו בעל הבית המשכירו או שיאמר הנשכר לרבים מרוב דחקו שאין לו מה יאכל הוצרך לחזר אחר המלאכה.
שכר פעולה שאין לו מה יאכל, [כלומר פועל שאין לו מה יאכל ביום טוב מהו להשכיר עצמו בחולו של מועד מי אמרינן כי תנן במתניתין דשרינן משום שאין לו מה יאכל] ה"מ מקח וממכר דליכא ביה איסורא דאוריתא אבל מלאכה כולי האי לא שרינן או דילמא אפילו מלאכה נמי ליכא איסורא דאוריתא אלא פטור אבל אסור בחולו של מועד וכיון דאין לו מה יאכל מותר.
אין מפנין וכו', אין מפנין כלים ותבואה מבית זה לבית זה הרחוק ממנו מפני הטורח. אבל מפנה הוא לחברו, מפרש בגמרא אבל מפנה הוא לבית שבחצר כלומר לבית אחר שהוא באותה חצר עצמה דליכא טירחא כולי האי ולא נודע לרבים.
אין מביאין כלים מבית האומן, להוליכן לביתו כיון שנגמרין אם לא היו לצורך המועד מפי הטורח אי נמי מפני חשד שיהיו סבורין הרואים שהוא הוליכן בחולו של מועד לבית האומן לתקנם ויחשדו שניהם בעל הבית והאומן ורבים מעמי הארץ שילמדו מהם. ואם חושש להם, שמא יבואו גנבים לבית האומן שהרי ביתו רעוע או במקום שאינו שמור כל כך אי נמי שצריך האומן לשכירותו ואין בעל הבית מאמינו שלא יתבענו פעם אחרת לפרוע לו שכרו. מפנין לחצר אחרת, כלומר לבית שלצד האומן אם הוא שמור שם ואם אינו שמור שם יביאם לביתו אף על פי שהוא רחוק מאד אבל להוליך לבית האומן כליו אליבא דדברי הכל אסור, והא דתנן בפרק מקום שנהגו [נ"ה ע"ב] מוליכין ומביאין כלים לבית האומן התם לא בחולו של מועד מיירי אלא בארבעה עשר וקמ"ל שאף על פי שהוא מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה לא מחמרינן כולי האי לאסור להוליך שם או להביא משם אף על פי שאנו מחמירין בחולו של מועד [משום חשדא].
[סיפא אתאן לבית שבחצר]. [לשון הרי"ף מפסחים נ"ה ע"ב] מסלקין אותו לצדדין, לצדי החצר אבל לא שרינן ליה להוציאו לרשות הרבים שהרי אינו מזיק כל כך לבני החצר שהרי החצר רחב וארוך הוא ואם היה חצר כרפת בקר שכל כך זבל הרבה יש בה שהיא מלאה [מ]פה לפה מוציאין אותו לאשפה.
<h2>דף יג:</h2>
כד מבית הכדר, מלשון [בראשית כ"ד] וכדה על שכמה והוא של חרס. וכוסות, של זכוכית. מבית הזגג, ומשום הכי נקרא האומן של כלי זכוכית זגג לפי שמלאכתו משמשת את הקול כמו הזוג ומה שבחוץ נקרא זוג ואותו שבפנים נקרא עינבל. אבל לא צמר מבית הצבע, שהרי אינו צורך יום טוב. ואם אינו מאמינו, שמתיירא שיתבע ממנו שכרו פעם אח[ר]ת מוציאו מבית האומן ומניחו בבית הסמוך לאומן. ואם אותו בית הסמוך לאומן אינו חזק כל כך ומתירא מן הגנבים מפנן לחצר אחרת אף על פי שהיא רחוקה.
מחפין את הקציעות וכו', מחפין אותן בקש או בתבן מפני הגשמים. קציעות, תאנים שנבצרו בכלי הנקרא מקצוע ואינו מרובע אלא [ג'] קרנות יש לו ועושין אותן עיגולי תאנים כמין אותו כלי וקמ"ל מתני' שאם יש כאן עיגולי דבילה הרבה ומתיירא מפני הגשמים ואין לו מקום לפנותן שרינן ליה לכסותן בקש או בתבן אף על פי שטרחתן מרובה (שאם) [שהרי] דבר האבד הוא ואינו צריך שום שינוי אלא עושה כדרכו לעשות בימות החול. ור' יהודה פליג ואמר דבעי שינוי ולא שרינן ליה בלא שינוי (והכי) [ו]מפרש בגמרא שעושים אותן עיגולין כמין כרי כלומר שמניח העיגולים זה על גב זה כדי שיהיו העליונות מגינות על התחתונות שאם ירדו גשמים לא יפסדו אלא עליונה בלבד והיכא דפשיטא ליה שיורדין גשמים אפילו ר' יהודה מודה שמכסה אותן כדרכן בחול דהא דבר האבד הוא.
מוכרי פירות וכו' בצינעה, כלומר כדי שלא יעמוד פתח חנותו פתוח לגמרי כמנהגו כל השנה ואם יבא אחד לקנות מפירותיו או מלבוש או כלי ימכרנו לו כיון שהוא לצורך המועד דכיון שהותר לזה לקנות הותר למוכר למכור. הציידין, ציידי עופות ודגים כל השנה ודרכן למלחן ולמכרן מעט מעט. הדשושות, שדשות וכותשות חטים לצורך המועד [ל]דייסא. והגרוסות, טוחנין פולין לגריסין. ודוקא בצינעה אבל בפרהסיא לא משום חשדא. ור' יוסי סבר מן הדין שאפילו בפרהסיא מותר למכור לאותן (שרואין) [שקונין] לצורך המועד אלא שהם החמירו [על עצמן] שלא יפתחו החנויות שלהן כדרך חול אלא פותח אחד ונועל אחד.
חנות הפתוחה לסטיו, בקרן זוית והוא מקום צנוע ואינו נראה לרבים שהוא מוכר פירותיו. הפתוחה [נ"א הסמוכה] לרשות הרבים פותח אחד ונועל אחד, לפי שדרך כל חנות שיש לו שני דלתות לפתח החנות סוגר אחד מהן לצניעותא בעלמא. והני מילי פירי שיש לחשוד אותו שקנה לצורך ימות השנה שהם ראוים להתקיים אחר הרגל אבל תבלין שאדם קונה ממנו מעט הכל יודעים שלצורך המועד הן נקנין שהרי אינם ראויין להתקיים הילכך אפילו בפרהסיא שרי.
ואלו מגלחין במועד וכו', אף על פי שגזרו חכמים שלא יגלח אדם בחולו של מועד כדי שלא יכנסו לרגל כשהן מנוולין שמא יאמרו [למה] נתבטל ממלאכתנו בערב הרגל יום או יומים לפני הרגל נמתין עד תוך הרגל שנהיה בטלים מכל מלאכה ונמצאו שיכנסו מנוולין במועד ולפי שידעו שאסורין לספר במועד מקדימין ומספרין קודם המועד ונמצאו נכנסין לרגל כשהן טהורים ונקיים, אבל אלו שלא היה להם פנאי [לגלח] קודם המועד מותרין לספר כגון הבא ממדינת הים שלא הגיע ליישוב עד תוך חולו של מועד או ערב הרגל נמי סמוך לערב שלא היה לו פנאי לגלח מבעוד יום. ומנודה, שהתירו לו חכמים נידויו במועד ולא היה לו פנאי לגלח קודם המועד דקיימא לן מנודה אסור בתספורת. ומי שנדר שלא לגלח כלומר שעשה עצמו נזיר וכשהוא נשאל לחכם וחכם מתיר לו נדרו בחרטה וכשנכנס המועד היה בדעתו לגמור נדרו אי נמי היה מתחרט ולא היה מוצא חכם להתירו ועכשו מצאו דאנוס הוא עד השתא. והנזיר, שהשלים נזירותו במועד כלומר או שהשלים נזירותו שלא נתחרט על נזרו ושלמו ימי נזירותו שהם שלשים יום ברגל דכתיב [במדבר ו'] קדוש יהיה, יהיה בגימטריא תלתין הוו ולסוף ל' יום חייב לגלח, ונותן שער גילוחו תחת דוד זבח השלמים כדכתיב [שם] וגלח את שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים נמצא שאנוס היה [עד] עכשיו. ומצורע העולה מטומאתו לטהרתו. דכתיב [ויקרא י"ד] ביום (השמיני) [השביעי] יגלח את כל שערו שאם חל שביעי שלו במועד מותר בתספורת, ולא גזרי' אי שרית ליה לגלח במועד דילמא אתי לאשתהי קרבנותיו שיאמר למה אעלה לרגל ט"ו יום לפני החג להקריב קרבנות צרעתי ונזירותי אמתין עד הרגל שאני מזומן לעלות שם ונמצא שאינו מקריבם בזמנן קא משמע לן דלא גזרינן אבל אותו גילוח דכתיב [שם י"ג] והתגלח ואת הנתק לא יגלח לא קא חשיב לפי שאותו גילוח לא נאסר מדרבנן כלל שהרי אינו לשם נוי בעולם אלא לראות אם יפשה הנגע לחוץ והכי מתרגמי' ויגלח סוחרני נתקא ודעם נתקא לא יגלח ואליבא דר' מאיר דסבירא ליה רואין נגעים ביום טוב להקל ולא להחמיר פשיטא דמותר, אליבא דר' יוסי דסבירא ליה אין רואין כלל פשיטא דאסור שהרי אין מסגירין ואין מחליטין במועד, וכל אלו שאמרו מותרין לגלח במועד אסורין לגלח בימי אבלן אף על פי שלא (י)היה להם פנאי והכי תניא בבריתא [י"ז ע"ב].
ואלו מכבסין במועד הבא ממדינת הים וכו', כמו שפירשנו בגילוח שאסרו חכמים כל אדם (לכבס בגדיו) [לגלח שערו] כדי שלא יכנסו לרגל כשהן מנוולין כמו כן גזרו בתכבוסת ואלו שלא היה להם פנאי הותרו כגון הבא ממדינת הים. והיוצא מבית האסורין, שנתפס למלכות על עונו ועל סרחונו. ומבית השביה, כגון עיר שכבשה כרכום ופדו עצמן. ומי שנשאל לחכם, שנדר שלא לכבס בגדיו ונשאל [לחכם] במועד והתיר לו נדרו. [י"ד ע"א] ומנודה שהתירו לו חכמים, דקי"ל שאסור בתכבוסת כמו האבל בעוד שהוא נוהג נדויו והתירו לו נידויו ברגל נמצא שלא היה לו פנאי קודם הרגל. ומטפחות ידים, שמנגבין בהן ידים בשעת אכילה. ומטפחות ספרים, כסות שנותנין הספרים ל(ה)[מ]סתפר בין כתפיו מפני השער וכשזה מגלח הבאים ממדינת הים והיוצאין מבית האסורין צריך לכבס אותה מטפחת במועד אף על פי שכבסה קודם המועד לפי שצריך לכ[ב]סה תדיר, ובגרסא ירושלמי [ה"ב] נראה שהיא מטפחת ספרים מלשון ספר תורה דגרסינן עלה דההיא מטפחות ספרים אין מכבסין אותן במי רגלים מפני הכבוד אבל מכבסין אותן בנתר ובורית ופי' מטפחות ספרים שפורסין סדינין של צמר על הספסלים שהתלמידים משימין עליהם קונדריסי ספרים שאינם קשורים יחד כדי שלא תמחוק הכתב מהם וצריכין תמיד לכבסם לכבוד התורה ומפני התלמידים שמפילין עליהם השמן והחלב שלומדין לאורה בלילה ואומר בירושלמי שאסור לכבס במי רגלים שדרך העולם לכבס בהם שאר בגדים לפי שהם מעבירין הכתם כדאמרינן במסכת נדה [ס"א ע"ב] בשבעה דברים מעבירין את הכתם ואחד מהם מי רגלים שיש להם מ' יום ולכבוד התורה אסור לכבס בהם אלא יעשה בנתר ובורית שהן מחוורין ומטהרין אתה הבגד כדכתיב [ירמיה ב'] כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך בורית. ומטפחות הספג, שמנגבין בהן פניו ידיו ורגליו כשיוצאין מבית המרחץ. והזבין והזבות וכו', כל אלו אין להם פנאי לכבס בגדיהם מערב יום טוב לפי שהן צריכין שבעה נקיים זבין וזבות ויולדות מדאוריתא ונדה בזמן הזה שאינן יודעות אם בימי נדה הן או בימי זיבה הן וכש[ה]חלו למנות שני ימים או שלשה ימים נקיים וראו אפילו טפה כחרדל או אפילו בשביעי אמרי' שלא עלו להם לחשבון וחוזרות ומונות מ(כ)תחלה וצריכות לחלוף חלוקיהן ומלבושיהן ומשום הכי שרינן להו לכבסם בחולו של מועד. וכל העולין מטומאה לטהרה, כגון מצורע וטמא מת שכל מה שלובשין תוך שבעת ימי ספירן הוא טמא וצריך להחליף בגדיהם או לכבסם וכיון דלא אפשר מותר לכבסם במועד. ושאר כל אדם אסורים, כדפרישית כדי שלא יכנסו לימות הרגל כשהן מנוולין, ובגמרא מוקים לכל הני דשרינן במתניתין מפני הדחק דוקא בכלי צמר שאין מטנפין במהרה והיה לו לכבס קודם הרגל אבל בכלי פשתן שנוחין ליטנף אפילו בשאר בני אדם מותרין לפי שאין להם קבע לכבוסן שאע"פ שכבסם היום צריך לכבסן למחר.
<h2>דף יד.</h2>
לשוט, אם יצא למדינת הים שלא לסחורה אלא לשוט בארצות לשחוק וצותא בעלמא דברי הכל אסור לגלח בחולו של מועד. למזונות, אנוס הוא לבקש מזון להשתכר. להרוחה, שהוא עשיר ויצא לסחורה להרבות עושר. ר' יהודה מדמי ליה לשוט, וקרי ליה יצא שלא ברשות. ורבנן, דמתניתין מדמו ליה למזונות וקרו ליה ברשות.
קטן הנולד במועד, ושער מצערו ודוקא שנולד במועד דלא הוה אפשר לגלחו מעיקרא אבל אם נולד לפני הרגל שהיה אפשר לגלחו אסור. ואמימר מתני בלישנא אחרינא דבכל ענין מותר דכיון דקטן ולאו בר מצוה הוא מותר דלא שייך ביה טעמא דאמרינן שלא יכנסו לרגל כשהן מנוולין ולא גזרינן קטן אטו גדול וכן בענין אבלות ומותר לגלח.
<h2>דף יד:</h2>
אי אבלות דמעיקרא היא, כלומר שחלה עליו קודם המועד. אתי עשה דרבים, ושמחת בחגך שהוא מצות עשה על כל ישראל. ודחי עשה דיחיד, דכתיב [ויקרא י'] ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני יי נמצא שחובה עליו להתאבל, איכא מרבוותא מאן דפשיט מהכא אנינות לילה מדאוריתא מדקאמר ודחי עשה דיחיד אלמא באבילות דמעיקרא משכחת לה במועד עשה דיחיד אלמא יום מיתה תפיס לילו מדאוריתא וקא דחו לההיא דאמרינן בברכות [ט"ז ע"ב] ובפסחים [צ"ב ע"א] אנינות לילה דרבנן ובזבחים פרק טבול יום [צ"ט ע"ב] כולהו תנאי סבירא להו אנינות לילה דרבנן אפילו ביום מיתה בר מדר' יהודה לחודיה דסבירא ליה יום מיתה תופס לילו מדאוריתא וכיון דיחיד אצל רבים הוא לית הלכתא כותיה אלא הא דאמרינן הכא ד[א]יכא עשה באבלות דמעיקרא באבלות דשלשים יום [קאמר] דהיינו גיהוץ ותספורת דההוא הא גמרינן [לקמן י"ט ע"ב] פרע פרע מנזיר דכתיב בבני אהרן [שם] ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו הא אחר שלא פרע ושלא פירם חייב מיתה וגמרינן האי פרע מנזיר דכתיב [במדבר ו'] גדל פרע שער ראשו והוי שלשים יום ואיתקש אבלות דבגדים לאבלות דתגלחת דכתיב ראשיכם ובגדיכם והרי מן התורה שאינו מאחה עד לאחר שלשים יום ונהי דאבלות שבעה ליכא מדאוריתא אלא חד יומא דכתיב [ויקרא י'] הן היום הקריבו ודרשינן בזבחים [ק' ע"ב] היום אסור והלילה מותר וכתיב [עמוס ח'] ואחריתה כיום מר אבל באבלות דגיהוץ ותספורת מדאוריתא הוי תלתין יומין כדאמרינן וכתיב נמי ביואב בענין האשה התקועית [ש"ב י"ד] ולבשי [נא] בגדי אבל [וגו' והיית] כאשה זה ימים רבים מתאבלת על מת אלמא לגיהוץ אשכחן ביה טפי מחד יומא ובכי האי גונא אמרינן הכא דאי אבלות דמעיקרא היא כגון שמנה ימים לפני הרגל אף על גב דאיכא עשה דיחיד כל ל' יום בגיהוץ ותספורת אתי עשה דרבים ודחי ליה ומבטל ליה לגמרי וכל שכן אבלות דז' דאפילו עשה [דיחיד] נמי ליכא (ביחיד) דאתי עשה דרבים ודחי לאיסורא דרבנן, האי פירושא עדיף מההוא דפריש ביה הרב רבנו יצחק אלפסי ז"ל בהלכות ברכות, ואית דמפרשי מהאי קרא דקאמר ליה רחמנא ליחזקאל [יחזקאל כ"ד] האנק דום. ואי אבלות דהשתא הוא שמת לו מת בתוך המועד וכבר חלה עליו שמחת יום טוב כל שכן דלא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים.
ומנודה, נוהג נדויו ברגל, שאסור בשאילת שלום ובנעילת הסנדל וברחיצה וחייב בעטיפת הראש ולא תימא [מי] שמנודה מעיקרא הוא שנוהג נידויו ברגל אבל [לכתחלה] לא מנדין ליה ברגל אלא אפילו לכתחלה מנדין ליה אי עביד מידי דמחייב עליה נדוי דהא תנן דנין דיני ממונות ברגל ודיני מכות במועד ואי לא צאית דינא משמתינן ליה.
ראשיכם אל תפרעו, כלומר אל תגדלו שער ראשיכם והאי קרא במיתת נדב ואביהוא מדאיצטריך למישרי להו מכלל דאחריני אסירי.
<h2>דף טו.</h2>
מנודה שמת, סיפא דבריתא היא. כגלו של עכן, דכתיב [יהושע ז'] וישימו עליו גל אבנים גדול אלא באבן אחת סגיא לזכר בעלמא. ללמדך, לא ידענא אהיכא קאי ומאי זה קרא בא ללמדנו.
אבל פשיטא לי דחייב בעטיפת הראש מדקאמר רחמנא וכו', מכלל דשאר אבל מת בעי עיטוף שפם ורחמנא הוא דקאמר ליחזקאל אבל לא תעשה רמז לשונאיהם של ישראל שלא יהו סופדים ומתאבלים זה על זה מרוב מתים שיפלו מהם ולא יוכלו להתאבל עליהם ומרוב הפורענות הניתן עליהם בחייהם ישמח כל אחד ואחד במיתתו של חברו ולא יקשור אבל עליו. והן מתעטפין, עברו אלו ולא נענו בשלהי פ"ק דתענית [י"ד ע"ב]. ודילמא מנודה לשמים שאני, כגון הנך דלא נענו דחמיר הוא דצריך עטיפת הראש. פארך חבוש עליך, פארך אלו תפלין.
וכל תיקו דהאי ענינא לקולא, כדאמרינן הלכה כדברי המיקל באבל וכל הני דאמרי' דין אבלות להם.
אבל אסור בשאילת שלום [מ]דקאמר רחמנא ליחזקאל האנק דום, יש מפרשים שאמר לו אף על פי שאמרתי לך שלא תתאבל אפילו הכי עשה קצת [אבלות] שלא תתן שלום לכל אדם להודיע למי שאינו יודע שהיה אבל שכבר הוא אבל ויראהו שהוא מניח תפלין ולא עביד עטיפת הראש ישאל מפני מה ובזה יכיר כי לסימן ולאות היה עושה יחזקאל להודיע לכל שלא יתאבלו ישראל על מתיהם וזהו האנק דום כלומר [כ]שיעבור אדם על פניך האנח ועמוד בדממה שלא תתן שלום לשום אדם, ויש מפרשים שצוה עליו שיתן שלום [כלומר] בכל ענין צוה עליו שלא יתאבל כלל והכי משמעותיה דקרא מהאנק ומדום שהוא אבל מתים לא תעשה אותו כל דבר שאסור לשאר אבל לעשות אני מצוה עליך שלא תעשה כגון שאילת שלום ודברי תורה.
שונה, לאחרים. ושונין לו, ולומד לפני אחרים תורה. נשכר, למלאכת אחרים כגון אומנות או עבודת קרקע. נשכרין לו, לעשות (מלאכה לאחרים) [אחרים מלאכתו] מוחרם, שנתנדה פעמים ולא נתחרט על עקשותו מחרימינן ליה ועומד באותו איסור עד דמפייס ליה לבעל דיניה. שונה, הוא לעצמו כלומר מותר בדברי תורה שלא ישכח מה שלמד אבל אינו לומד לפני רבו. ועושה לו חנות קטנה, מפרש ואזיל. זבוני מיא בפקתא דערבות, פקתא הוא לשון בקעה פלונית הידועה שאין שם מים כלל ויביא לשם מים וימכרם לעוברים ולשבים וממנו יהיה פרנסתו שאין מלאכה אחרת ראויה לו לעשות שהרי אין אדם רשאי לשכור אותו לשום מלאכה וגם הוא אינו רשאי למכור לאחרים בקרקעותיו מי יעבוד אותם נמצא שאין לו לעשות [אלא] זה שהזכרנו למעלה או שימכור כליו וחפציו ויאכלם זוזא זוזא אבל נותן לו עצה שלא יורש הוא וביתו וכל אשר לו שישתכר וירויח קצת בסחורה קלה כזו שהיא מכירת המים.
אבל אסור בתכבוסת, אפילו במים צונ[נ]ין כל שבעה ובמים ואפר דהיינו גיהוץ (ש)בגד צמר כל ל' יום אסור אבל בבגדי פשתן אין בהם משום גיהוץ ובכלי צמר נמי דוקא גיהוץ שהוא נעשה במים ואפר או בנתר ובורית אבל במים צונ[נ]ין מותר. ולבשי [נא] בגדי אבל, כלומר שחורים ומכוערים.
בגדיכם לא תפרומו, דהיינו קריעה שהזהירם שלא יעשו במיתת נדב ואביהוא מכלל שמשפטם היה לעשות.
חייב בכפיית המטה, שיהיו רגלי המטה עליונים והוא אוכל ושוכב על אותה פי המטה כל שבעה חוץ מיום השבת שהוא חייב לזקפה כדלקמן.
<h2>דף טו:</h2>
ואל תסוכי שמן, יואב אמר לה לתקועית. ורחיצה בכלל סיכה, דכתיב [תהלים ק"ט] ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו.
<h2>דף טז.</h2>
אמר רבא מנא לן דמשדרינן, איידי דמיירי במנודה קא מפרש הלכתא דנידוי כלומר דברים שהנדוי בא עליהן. ומזמנין ליה לדינא, כלומר שיבא לדין את פלוני כלומר שיודיעוהו פלוני צועק עליך שאתה אונסו בדבר אחד דכתיב [במדבר ט"ז] ואתה והם ואהרן מחר שקרח היה כנגד אהרן בעבור הכהונה. דקבעינן זימנא, שנאמר [לו] ליום פלוני תהיה מזומן לפנינו. ומנא לן דקבעינן זימנא בתר זימנא, כלומר שאם לא בא לזמן הראשון שנתנו לו (שאם) [שאין] אנו רשאים לנדותו על זה. דכתיב [ירמיה מ"ו] קראו שם פרעה מלך מצרים שאון העביר המועד, כלומר אל ישמח פרעה מלך מצרים בעבור נבוכדנצר שנתן לו להלחם עמו ביום פלוני ולא בא שאף על פי שהעביר המועד עוד יבא נמצא שדרך מלכות הוא להאריך זמנם וכל שכן בישראל שכל דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום. דאי איתפקר בשליחא דבי דינא, כלומר שאם העיז פניו וחרף בבית דין בפני שליח ב"ד. ואם בא השליח ואמר לב"ד דלא הוי לישנא בישא דכתיב [במדבר שם] העיני האנשים [ההם] תנקר [לא נעלה] ור"ל על משה רבנו ע"ה אלא שכינה הכתוב, (ואם) [ו]בא השליח והגיד למשה שהרי כתבו משה בתורה נמצא שהגיד לו שאם לא הגיד לו האיך כתבו משה רבנו בתורה אלא ללמד ממנו הלכה למעשה. וה"מ לשמתא אבל לפתיחא לא [לשון רי"ף]. פי' פתיחא שכותבין ב"ד שטר של שמתא ביד בעל דינו שהיה משומת ורוצה שיחזיר לו שטר השמתא לקרעו במאה קרעים אינו מחזיר לו עד שיתן לו שכר הסופר הילכך אין להאמין שליח ב"ד כל כך שיכתבו ב"ד שטר פתיחא ביד בעל דינו עד שידעו על פי שנים. דהכי סבר גברא רבה, כלומר שצריך השליח ב"ד כשמשמת לאחד בשליחות ב"ד צריך שיאמר לו דעת פלוני הרב לנדותך על זה שאם לא יאמר לו משמו של הרב הגדול אין להאשימו כשלא חש לדבריו לפי שסובר שהשליח אומר מעצמו אך כיון שמזכיר לו שם בית דין ולא (עשה) [חש] ראוי הנדוי לחול עליו. דכתיב [שופטים ה'] אמר מלאך יי ברק היה מלאך יי' ואמר לכל בפני מרוז הבדלו מעל אהלו דמרוז ומכל סביביו כי כן צוה מלאך יי'. דמחרמינן ליה, כלומר דמחרמינן ליה אחר שנידוהו שני פעמים דכתיב לשון ארירה בפסוק שלש פעמים דכתיב [שם] אורו מרוז וכתיב אורו ארור יושביה וסתם מושב האדם הוי ד' אמות. דפרטינן חטאיה בצבורא, שצריך להודיע לרבים על אי זה עון מנדין ליה דכתיב [שם] כי לא באו לעזרת יי' ומרוז גברא רבה הוה כלומר שר אלף היה ולא עזר את ברק בן אבינועם. דמפקרינן נכסיה. כלומר דיש [כח] לב"ד להפקיר ממון המסרב על מצותם, דכתיב [עזרא י'] יחרם כל רכושו ש"מ דהפקר ב"ד הפקר. דכתיב [נחמיה י"ג] ואכה מהם אנשים וגו', לאותן שהושיבו נשים נכריות. דכפתינן ידיו ורגליו ואסרינן, קושרין אותו על העמוד להלקותו. ועבדינן הרדפה, מפרש לקמן שרודפין אחריו בשני נידויין ואח"כ שמתא. תנא (בו) ארור בו נדוי וכו' [לשון רי"ף]. כלומר אם כונת ב"ד לאומרו בלשון נידוי הוא נדוי כלומר שאסור לישב בתוך ד' אמות שלו ואם כונתם לקללו הוא קללה ואין צריך להתרחק ממנו ואם כונתם להשביע בזה הלשון הוא מושבע בו אף על פי ש[לא] הוזכרה בו שבועה בפי' ואם יעבור עליה כעובר על השבועה.
מנדין לאלתר, מיד תכף דלא ציית דינא ועומד בנדוי שלשים יום. ושונין, פעם אחרת לנדותו ל' יום אחרים אם לא חזר בו לסוף שלשים מחרמינן ליה ולא נשכר ולא נשכרין לו ואין שונין לו. לממונא, כשגוזל את חברו ולא רצה לשלם לו על פי ב"ד. אפקרותא, חוצפא שהעיז פניו לחרף תלמידי חכמים.
לא לישרי ליה קא בעו רבנן לאפטורי להו, כלומר ללכת (לדינם) [לדרכם] ו[אם] לא נתירנו עכשו מי יתיר לו אחר כן שצריך בהתרה שיהיו שם אותם שהיו באיסור ואין כח בשלשה חכמים אחרים להתירו. ואמימר קבע הלכה למעשה דאתו רבנן אחריני ושרו, וקאמר רב האי גאון ז"ל ודוקא דשוו להו בחכמה וביראה. טוט אסר וטוט שרי, כלומר בשופר נידוהו ובשופר יתירוהו ואין צריך להמתין ל' יום כיון שחזר בתשובה ולא חיישינן שמא יראו העם שאין מתרחקין ממנו ל' יום אף על פי ששמעו שנידוהו ב"ד ואתי ללמוד קולא בנידוי ב"ד לפי שכשם ששמעו הנידוי בתקיעת שופר כמו כן ישמעו ההיתר בתקיעת שופר ולא חיישינן דילמא איכא דשמע בהא ולא שמע בהא שאם אותו [ש]לא שמע ההיתר יראה שאין נוהגין בו נדוי ישאל לחברו וחברו ששמע קול [שופר] ההתרה ישיבנו חס ושלום ששום אדם יקל בנדוי ב"ד אלא כבר התירוהו ב"ד.
מנודה לרב, שהחציף פניו כנגד רבו וחרפו וגדפו ונדהו הרב מנודה הוא לכל תלמידיו. מנודה לתלמיד, שהעיז פניו לתלמיד ונדהו אינו מנודה לרב אבל לא קאמר שאם עבר עבירה וראהו אחד מהתלמידים ונדהו שלא יהיה מנודה לרב דבענין זה מנודה הוא לרב ולנשיא כדכתיב [משלי כ"א] אין חכמה ואין תבונה לנגד יי'.
שנידה(ו) לכבודו, בעבור שהעיז פניו לנגדו אבל לא לשום עברה אחרת כי אם לכבוד עצמו. נידויו נידוי, וחייב אדם להתרחק ממנו.
נדוי שלנו, אנו בני בבל. כנזיפה שלהם, אותן של ארץ ישראל.
<h2>דף יז.</h2>
דהוה סנו שומעניה, שהיו אומרים עליו שלא היה מתנהג כשורה. לישמתיה צריכי ליה רבנן, ללמוד ממנו ואמרינן לעיל מוחרם [לא] נשכר ולא נשכרין לו לא שונה לאחרים ולא שונין לו אלא היה שונה לעצמו ואם תאמר ינדוהו ותנן שונה ושונין לו הא לא קשיא דעל עברה לאו בר נידוי הוא שיש לו זמן ל' יום אלא בר שמתא עד יום מותו אם לא ישוב. לא לישמתיה קא מתחיל שמא דשמיא, איכא חילול השם שאנו מכבדין אותו ונושאין פניו ואין אנו חוששין לכבוד שמים. למערתא דדייני וקבלוה דעבד כר' אלעאי, כלומ' שהלך זה צורבא מרבנן דהוו סנו שומעניה הלך למקום שאין מכירין אותו ולבש שחורים ונתכסה בשחורים ועם כל זה לא נחלש יצר הרע מפני תעניותיו (סיפוני) [וסיגופי] נפשו בדרכים הרחוקים.
[לשון הרי"ף] נידוי על תנאי ואפילו מעצמו [כלומר] ונתקיים התנאי מעצמו מאיליו ולא על ידו כיון שלא גלה דעתו אם הקפיד על תנאו או לא כדאשכחינן ביהודה שהוא קיבל על עצמו להחזיר בנימין לאביו כלומר [שהבטיחו] שלא יצערנו האיש אדוני הארץ [כאשר ציער שמעון ואף על פי כן תפשו האיש אדוני הארץ] ובודאי נצטער צער גדול ולא היה כח ביד יהודה להחזירו ולהצילו מיד כי במשפט לקחו לפי מראית העין וגם הם פסקו עליהם את הדין הזה ונתגלגל הדבר ויצא מן (הנער) [הצער] ההוא וחזינן שחל הנידוי עליו שהיו עצמותיו מגולגלין בארון כלומר שלא היה בו כח לעלות בישיבה של מעלה כמו שקיבל עליו העולם הזה והעולם הבא דכתיב [בראשית מ"ג] כל הימים. מי גרם לראובן שיודה יהודה, ואף על פי שמעשה יהודה אחרון קבלה היתה ביד משה רבנו אב מפי אב שלא הודה ראובן שהוא בלבל יצועי אביו עד לסוף שנים רבות שהודה יהודה מה שחטא בתמר כלתו ובאותה שעה הודה ראובן שהוא בלבל יצועי אביו והוציא כל (אחד) [אחיו] מן החשד מהיום ההוא והלאה. מגולגלין בארון, שלא היו נדבקין האברים זה עם זה. על איבריה לשפא, נדבקו העצמות עצם אל עצמו ויקרום עליו בשר מלמעלה וחזרה בו נשמתו ועדין לא היה בו כח לעלות בישיבה של מעלה התפלל עליו [דברים ל"ג] ואל עמו תביאנו ועדין לא הוה סלקא שמעתיה אליבא דהלכתא והתפלל עליו [שם] ועזר מצריו תהיה ואף על פי שאין אנו רואים בפסוק שהעלו בני השבטים את עצמות שנים עשר שבטים אף על פי כן יש לנו להכיר כיון שיוסף צוה להם שיעלו עצמותיו משם אתם והוא מת ראשון כדאמרינן [יומא פ"ו ע"ב, וסוטה י"ג ע"ב] שהשררה מקברת את בעליה כל אחד ואחד למדו ממנו וצוו את בניהם [שיעלום משם] והיינו דכתיב [בראשית נ'] אתכם עם עצמותיכם כי עצמותיכם לא יעכבו אותם בני מצרים אבל בעצמותי אפשר שיעכבו על ידכם לכן הנני משביעכם שתחזקו ולקחתם אותי ממצרים ותביאוני אל ארץ טובה אשר נשבע לכם.
[לשון הרי"ף] נידוהו בפניו. כלומר שהוא העיז פניו לפניהם שאמר שלא יקבל עליו את הדין אשר דנוהו ואם ירצה להתחרט צריך שיבא גם הוא לפני ב"ד ויתירוהו ולא סגי ליה שישלח בכתב לפני ב"ד התירוני רבותי כי כל אשר תאמרו אלי אעשה. אבל אם נידוהו שלא בפניו, כגון שלא רצה לבא לב"ד או שבא לב"ד ואמר שיעשה כמצותם ולא עשה ונידוהו ב"ד על זו ואחר כן נתחרט ושלח כתב לב"ד לעשות ככל אשר נגזר עליו חייבין ב"ד להתירו אף על פי שלא בא לפניהם. כל השומע הזכרה מפי חברו, הזכרת השם שהוא נשבע במקום שאינו צריך להזכירה. שמתה ושרי לה לאלתר באנפיה, אע"פ שלא נתחרט[ה] דהאי נידוי אינו כי אם גערה שלא יהיה רגיל בדבר ולפיכך אין צריך בו זמן אע"פ שבשאר נידויין לבני ארץ ישראל הם ל' יום ולבני בבל הם שבעת ימים. אין מתירין לו אלא בפניו, ולפי שלא תצטרך אותה אשה [לשוב לפניו] פעם אחרת לצאת ממקומה התירה מיד לפניה.
[לשון הרי"ף] נידוהו בחלומו, נראה לו בחלום שאדם אחד נידהו צריך עשרה בני אדם להתיר לו נידויו ואף על פי ששאר נידויין שלשה בני אדם יכולין להתירו אבל האי נדוי שנראה שהוא נדוי שמים צריכין עשרה בני אדם שיהא כחן יפה לבטל [ה]גזרה. ידע מאן שמתיה, אם הוא מכיר אותו האיש שנדהו מהו שילך אליו ויתיר לו הוא לבדו שנאמר כי היכי ששמוהו מן השמים שליח לנדותו כך ישימוהו להתיר או לא.
לפני עור לא תתן מכשול, שאין כח לו לעמוד כנגד יצר הרע ומגביה ידו על אביו והוא חייב מיתה. ולא נהגו חכמים בנדויה קלות ראש שלש שנים, כלומר שלא נתחרט אותו האיש על העברה שעשה ולא בא לפני ב"ד שיתירו לו שמתא שלו עד ג' שנים וכיון שנתחרט וקבל עליו שלא לעשות עוד הרי הוא פטור ומותר ואף על פי שנתנו חכמים שעור לנדוי ולנזיפה אבל לשמתא אין בו זמן אלא עד שיתודה על חטאו.
אב ב"ד שסרח אין מנדין אותו, כלומר בפרהסיא אלא אומרין לו דרך כבוד עמוד בביתך והוא יכיר ויעמוד בביתו ל' יום ולא יצא הפתח. חזר וסרח מנדין אותו, [בפרהסיא] ולא נושאין את פניו. דלא שמתי צורבא מרבנן מעולם, לפי שהיא חמורה מאד וממיתה מיד ויהיה העולם צריך אליו. מימנו אנגדא, היו נמנין ונסמכין להלקותו ולא היו נסמכין לשמתו מפני שהיא חמורה השמתא למאד כדמפרש ואזיל.
מנדה לעצמו, מפורש בפי' בנדרים [ז' ע"ב] כשהיו רוצים לנדות אדם גדול מבני הישיבה כדי שלא יתבייש היה הרב מנדה עצמו עמהם וכשבא לביתו היה מתיר עצמו ואע"ג דבנדרים [שם] אמרי' אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים וצריך לבא לפני חכם אחר להתיר לו נדרו דכתיב [במדבר ל'] ולא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו אבל בנידויו אין צריך והוא בעצמו יתיר את עצמו.
שדי שמתא אגנובתא דכלבא, בזנב הכלב. ואיהי דידה עבדה, כלומר עביד בה מקום השמתא.
<h2>דף יז:</h2>
מאי שפורי, שופרות כלומר מאי טעמא משמתינן בשופרות ומשיב לשון שופר נוטה ללשון פירעון שנפרעין ממנו ר"ל. מאי תבורי, כלומר למה אנו תוקעין ג' שברים כשאנו משמתין אותו. תיברי בתי רמי, להודיע לכל שישבר מיד אם היה מגדל וראשו לשמים.
כל אלו שאמרו, במשנתנו כגון הבא ממדינת הים וחבריו. בשלא היה להם פנאי, כלומר שבאו כל כך סמוך לערב שלא היה להם שהות לגלח שערן ולא לכבס. אבל אם היה להם פנאי, אסורין לגלח. אבל נזיר ומצורע אע"פ שהיה להם פנאי מותרין לגלח במועד שאף על פי שעברה היא בידם מוטב שיגלחו במועד ואל ישהו קרבנותיהם עד לאחר המועד דנזיר ומצורע אין רשאין להביא קרבנותיהם עד אחר גלוח כדכתיבי קראי הילכך לא קנסינן להו כי היכי דלא לישהו קרבנותיהם. ואבל שחל שביעי שלו בשבת, שהוא ערב הרגל. מותר לגלח ברגל, שאם לא היה שבת היה מותר לגלח בשביעי. דהא קימא לן כאבא שאול דאמר מקצת היום ככולו ויום שביעי עולה לו לכאן, למנין שבעה ולכאן כאילו [הוא] יום שמנה וביום שמנה לפני הרגל דברי הכל מותר לגלח דהא בטלו ממנו גזרת ל' והם הכי נמי ביום שביעי אליבא דאבא שאול מותר לגלח וקימא לן כותיה וכיון שהיה יום שביעי בשבת נמצא שלא היה לו פנאי ומשום הכי שרי' לגלח ברגל אך אם היה חל שמיני שלו בשבת ערב הרגל אסור לגלח ברגל שהרי היה לו פנאי לגלח בערב שבת ערב הרגל ומדלא גלח אסור לגלח במועד עד שיצא הרגל אבל לאחר הרגל מותר דהא בטלו ממנו גזרת ל' לגמרי.
כל אלו שאמרו מותרין לגלח ברגל, כגון הני דמני במתניתין. מותרין לגלח בימי אבלן, אם יצא (מן) [מבית] האסורין בימי אבלו, ומוקים לה להאי בריתא בגמרא לאו באותו אבל ראשון שמצא בתוך ביתו בשעה שיצא מבית האסורין קאמר [ד]מותר דבההוא אבל ודאי אסור כל ל' יום אלא אם תוך אותן ל' יום אירע לו אבל אחר שרינן ליה לגלח ולגהץ בגדיו בתוך האבל השני כיון שעמד ימים רבים שלא גילח ושלא גיהץ קודם שהתחילו שני[ת] ימי האבלות שהרי עמד במדינת הים או בבית האסורים ימים רבים שאם לא בא ממדינת הים אלא שתכפוהו אבליו אבלות אחר אבלות אף על גב דשרי' ליה לגלח ולכבס לא שרינן ליה כל כך [א]לא בתער ולא במספרים במים צונן או חמין ולא בנתר ובורית אבל האי שבא ממדינת הים ואחר כך תכפוהו אבליו זה אחר זה שרינן ליה לגלח אפילו במספרים ולגהץ בגדיו במים ואפר ובנתר ובורית. אבל לא תכפוהו אבליו, אלא שמצאם באבלות בכל אותן ל' יום אסור לגלח ולגהץ. ורוחץ כל גופו בצונן, כיון שתכפוהו אבליו אפילו תוך שבעה אע"פ ששאר אבלים (מותרין) [אסורין] לרחוץ בצונן כל גופן. אבל בחמין אסור, אע"פ שתכפוהו אבליו כיון דאיפשר בצונן, ואפילו בא ממדינת הים ותכפוהו אבליו אע"ג דשרינן ליה לגלח ולגהץ כי אורחיה אבל רחיצה בחמין לא שרינן ליה כיון דאיפשר בצונן.
כך אסור ליטול צפרנים במועד, שהרי היה לו פנאי ליטלם. ור' יוסי מתיר, משום דצפרנים גדלי תדיר ואף על פי שגלחן קודם המועד צריך לגלחם במועד. ועוד דלא מיקרי גילוח ותיקון כגילוח של שיער ובהאי טעמא פליגי באבל. אבל בגנסטר, דהיינו מספרים אסור דיש לו לשנות כמה דאיפשר. ומותר לגלח שפה בחולו של מועד.
<h2>דף יח.</h2>
שמא תעבור אשה עוברה, יש אומרים משום איסטניסות קאמר שתפיל ויש אומרים משום כשפים. ודוקא היכא (שנפל(ה)[ו]) [דעברה] עליהן האשה עוברה תכף שנפלו לארץ [כלומר] באותו יום עצמו. אבל אי כניש להו, לאחר אותו יום שכבר נשתנה מראיתן מחמת הקרקע אם רוצה לזורקן ברשות הרבים לית לן בה.
מי שאין לו אלא חלוק אחד מותר לכבסו בחולו של מועד, אף על פי שהוא מכבסה קודם המועד צריך לכבסה עוד פעם אחרת אבל מי שיש לו שני חלוקים יכול לכבס שניהם וללבוש האחד ולהניח האחד. בר גיורי, שם אדם. כלי פשתן מותר לכבסן, כלומר אפילו בגיהוץ או בנתר ובורית משום דמזדהמי טפי מכל[י] צמר וכל הנך דתני במתניתין מטפחות הידים וחבריו דשרי מיירי משאר מינין שאינן של פשתן.
<h2>דף יח:</h2>
ואלו כותבין במועד וכו' קידושי נשים, כגון הרי את מקודשת לי ומקדשה בשטר כדאמרינן [קידושין ב' ע"א] האשה נקנית בשטר אף על פי שאין בה שוה פרוטה ומשום הכי יכול לכתוב שמא יקחנה אחר והוה ליה דבר האבד וכן כולן הנזכרין במשנה. גטין, שרוצה בעלה של זו לצאת בשיירא ואם אינו כותב עתה הגט תשב עגונה כל הימים. ושוברין, כגון שנאבד שטר חוב מן המלוה (ואם) [ו]אין הלוה רוצה לפרעו עד שיחזיר לו שטר חובו שיש לו עליו לפי שאינו מאמינו שיאמר לו אמת ומתיירא שמא יתבע חובו פעם אחרת תקנו חכמים שיכתוב לו המלוה ללוה שובר שכל שטר שכתוב בו חייב פלוני לפלוני כך וכך וזמנו כך וכך תהא חשובה כחרש הנשבר שאין לו תקנה לפי שכבר נפרע ממנה והיה טוען שנאבדה ממנו ואם הלוה רוצה לצאת בשיירא אם לא היה רשאי לכתוב שובר בחולו של מועד ילך לו הלוה ולא יפרענו הואיל ואין השטר בידו ושמא שוב לא יפרענו עוד והוי דבר האבד. דאיתיקי, מתנת שכיב מרע דאמרינן שאינו צריך לקנות ממנו בקנין שבדיבורו לבדו קנה המקבל ואם לא היה מותר לכתוב שטר צואתו במועד ושמא העדים רוצים לצאת בשיירא ויפסיד ולשון דיאתיקי דא תהא למיקם ולהיות. מתנתו, מתנת בריא בקנין ואי לא כתיב בחולו של מועד וילכו העדים שמא יחזור [בו הנותן] ויאמר לא נתתיו לך מעולם. ופרוזבולין, שתקן הלל לכותבן כדי שלא תשמט חובו בשביעית והוא שטר שכותב בו המלוה לב"ד מוסרני שטרותי לב"ד שכל חוב שיש לי על פלוני שאגבנו כל זמן שארצה ושוב אין שביעית משמטת הלואתו שהרי הוא כאילו גבו ב"ד חובו ולא קרינא ביה לא יגוש שכבר נגוש ועומד הוא ואם לא יכתבנו במועד שמא שוב לא יוכל לכתבו שרוצה לילך למדינת הים או לצאת בשיירא (או) [ו]שמא בין כך [ובין כך] יעבור עליו שביעית וישמיטנו ולשון פרוסבול פרוס בולי ובוטי תקנה לעשירים שלא יפסידו ממונם וגם לבוטים הוא תקנה, בוטי הם עניים ויש להם תקנה בדבר שמוצאים מי שמלוה להם די צרכם ודי מחסורם כיון שיודעין שאין שביעית משמטת את חובם. ואגרות שום, ששמו בית דין נכסי הלוה למלוה ואם לא יכתב(נ)ו העדים שרוצים לילך למדינת הים נמצא שהפסיד המלוה את חובו לגמרי כיון שאין בידו שטר שומא ובשטר חובו שוב אינו יכול לתבוע פעם אחרת לפני אותו ב"ד או לפני ב"ד אחר דהא אמרינן [ב"ב קס"ט ע"א] כל שומא דלא כתיב ביה קרענא לשטרא דמלוה לאו שומא היא נמצא שכבר נקרעה שטר חובו [ואם] אין בידו שטר השומא הרי הוא קרח מכאן ומכאן. ואיגרות מזון, מי שנושא אשה שיש לה בן או בת מאיש אחר וקבל עליו לזון את בתה [חמש] שנים ואם העדים שראו הקנין רוצים לצאת בשיירא נמצא שמפסידין הבנים מזונותם שיאמר בעל אמם מעולם לא קבלתי עלי לזונם. מיאונין, קטנה שהשיאוה אמה או אחיה כל זמן שלא הביאה שתי שערות יכולה למאן ולומר אי איפשי בפלוני בעלי ובאותו דבור מתבטל הקידושין ומותרת בלא גט ואם בחולו של מועד אין כותבים העדים ששמעו שמיאנה בעודה קטנה שמא לאחר המועד הביאה שתי שערות ושוב אינה יכולה למאן ותעמוד עגונה כל ימיה דלבעל ראשון אינה יכולה שהרי לא חפצה בו ודוקא שהשיאוה אמה או אחיה הוא דיכולה למאן לפי שאין הבת ברשות האם והאחין שאם קיבל בה אביה קדושין שוב אינה יכולה למאן דכתיב [דברים כ"ב] את בתי נתתי לאיש הזה. ושטרי בירורין, שביררו להם ב"ד דאמרינן [סנהדרין כ"ג ע"א] זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד והוצרכו לכתוב כדי שלא יחזרו הדיינין ובעלי דינין שאם לא יכתבו יחזור אחד מהם וירצה ב"ד אחר ונמצא שהשלום בטל ואם בין כך ילך לשיירא או למדינת הים ונמצא שהוא אבד כולו. וגזרות ב"ד, פסק דין שדנוהו ב"ד ויצא זכאי ואם לא יכתבו שמא ישכחו הב"ד את דינם ונמצא שהדין בטל ואם יבא לפני ב"ד אחר שמא לא יפסקו כראשונים דשמא היה הדין דשודא דדייני כי ההוא דאמר נכסאי לטוביה [כתובות פ"ה ע"ב] אתו תרי גברי דשמיהו טוביה ואמרינן קרוב ותלמיד חכם תלמיד חכם קודם שניהם תלמידי חכמים שודא דדייני ואמדו ב"ד באומד דעתם אי זה מהם היה חביב עליהם יותר ושמא אם לא יכתבו בחולו של מועד שודא דדייני איזה מהם היה כשיבא לפני ב"ד אחר יאמרו על חברו ואין לך דבר האבד גדול מזה. ואגרות רשות, פקאתא דרשותא שהנשיא נותן רשות לזה לדון וללמד לעם הוראותיהן ונקראים פקאותא ורבנותא דכל מי שנטל רשות מב"ד להיות דיין אם טעה לא ישלם אלא הדר דינא ואם אין בידו שטר המינוי ישלם מביתו ואין לך דבר האבד גדול מזה דשמא לא יזכר לנשיא שנתן לו רשות או שמא מת לו וזה הרשות שניתן לו לדון ולהורות היה בחולו של מועד ורוצה ללכת בשיירא [לבבל] לדון ולהורות שם נמצא שיפסיד הרבה כשאין בידו שטר שנטל רשות מב"ד ואם ימתין ולא יסע עד מוצאי החג כולו שמא לא ימצא שיירא ויוציא ויפסיד הרבה.
שמא יקדמנו אחר ברחמים, שאף על פי שגזרו על האדם מן השמים בת פלוני לפלוני אם יוסיף אחר שאיננו בן זוגה להתפלל לשם איפשר שישמע לו אך בסוף תתקיים הגזרה כלומר (שיתפלל) שיגרשנה האיש [שהתפלל עליה] או שימות מהרה וישאנה אותו שהוא בן זוגה אחר כן. מארסין, מהאי טעמא שפרשנו. אבל לא כונסין, משום דאין מערבין שמחה בשמחה וזה הטעם נמי לסעודת אירוסין.
אין כותבין שטרי חוב במועד, הואיל ויכול לכתבו אחר המועד. ואם אין מאמין, המלוה ללוה ואין רוצה להלוותו בלא שטר והלוה צריך למעות כותבין דדבר האבד הוא. או שאין לו מה יאכל, כלומר שאין לו לסופר מה יאכל הרי זה יכתוב ויקח מהם שכר פעולתו דשכר פעולה היכא שאין לו מה יאכל מותר.
אין כותבין ספרים תפלין ומזוזות, אף על פי שהיא מלאכת שמים, אפילו לעצמו שאינו עושה למכרם אסור. (שאין) [ואין] מגיהין אות אחת אפילו בספר העזרה, הוא ספר תורה שכהן גדול קורא בו ביום הכפורים ואע"פ שהוא צורך הרבים אין מגיהין בו וימתין עד אחר המועד. ור' יהודה פליג ואמר דלהוציא עצמו מותר לכתוב תפלין ומזוזות וטווה צצית לשם מצוה לצורך עצמו, ובגמרא קובע הלכה כותב ומוכר כדי פרנסתו כדאמרינן לעיל שאפילו שטרי חוב הותרו ליכתב אם אין לו לסופר מה יאכל ויש לומר מדלא קאמר מוכר כדרכו אם אין לו מה יאכל וקאמר כדי פרנסתו ש"מ דאפילו להרוחה שרי ובלבד שיאכל בחולו של מועד מה שירויח ויאכל ממנו בשר ויין שאם לא היה כותב היה לו לחם ומים אבל כתיבת מצוה שרו ליה אע"ג דסבירא ליה דמועדים לאו זמן תפילין הם מדלא קא שרי לכתבן לעצמו אלא משום כדי פרנסתו.
<h2>דף יט.</h2>
לעצמו, לקיים המצוה, אבל לא למ[כ]ור או לשכור. וטווה על ירכו תכלת וכו', שנותן החוט על הירך ומשפשף בידו והוא טווי מאיליו אבל לא בידיו בין אצבעותיו, ולא בפלך כדרך שהוא עושה בחול. ולאחרים, עושה בטובת חנם ולא בשכירות ושכירות אסור דחשיב כמלאכה שעושה בעל כרחו כמשפט כל השנה, ור' מאיר ור' יהודה משמע דסבירא להו דמועד ושבת זמן תפלין נינהו ומשום הכי מודו שכותב לעצמו לכבוד המצוה לצורך יום טוב. כדי פרנסתו, כלומר לצורך מזונות יום טוב שיקנה מהם בשר ויין הרבה ואף על פי שיש לו לחם ומים מלבד אלה ודוקא כשקונה מהם לצורך יום טוב ומענג בהם את הרגל שאם לא היה כותב לא היה יכול לשמוח בו כל כך ומשום הכי שרינן ליה אבל אם היתה ידו משגת גם לבשר ויין בלא טורח הכתיבה לא היינו מתירין לו לכתוב לכבוד המצוה דסבירא ליה לר' יוסי דשבתות וימים טובים לא נהגא בהו מצות תפילין דדרשינן [ל"ו ע"ב] והיה לך לאות מי שצריך אות יצאו שבתות וימים טובים שאינן צריכין אות. בין באבן בין בפלך, טווה ציצית לטליתו במועד בלא שום שינוי בעולם לצורך עצמו שהרי הוא חייב בציצית במועד. והלכתא כותב ומוכר, בתפילין כדי פרנסתו ואפילו להרוחה אף על פי שיש לו לחם ומים שפירשתי אבל לעצמו לא דהא לא נהגא בהו מצות תפלין.
הקובר את מתו שלשה ימים וכו', כלומר שמת לו מת קודם הרגל ונהג אבלותו קודם הרגל ג' ימים. בטלה ממנו גזרת שבעה, שהרגל מפסיק אבלותו כדקתני בסמוך וכיון שנהג כבר שלשת ימי אבלות קודם הרגל מותר לצאת מפתח ביתו ומותר בעשיית מלאכה ואינו חייב בכפיית המטה דהא בטלי גזרות שבעה שהם שבע פריעת הראש ושלא יחזיר קרעו לאחוריו אלא לפניו יהיה כל שבעה וכפיית המטה שכופה מטתו ושוכב עליה ואסור בנעילת הסנדל ובתשמיש המטה וברחיצה ושאינו יוצא מפתח ביתו כל ג' וכיון ששלשה ימים מן השבעה ימים נוהג אבלות הראוי לו לעשות לפני בא הרגל שוב אין לו להתאבל עוד לאחר הרגל אבל גזרת ל' דזהו גיהוץ בגדיו וגלוח שערו חייב לנהוג אחר הרגל שהרי לא התחילם כלל קודם בא הרגל, ובגמרא מוכחינן שימי הרגל הם מחשבון השלשים נמצא שעלו בידו י"ד יום וישלים לאחר הפסח י"ו [יום] שלא יגהץ בגדיו ולא יגלח [שערו] ודוקא ג' ימים אבל שני ימים ישלים ז' ימים כלומר ה' ימים אחר הפסח, ובגמרא קבע אפילו יום אחד ושעה אחת קודם הפסח או לפני אחד מכל המועדים אפילו ראש השנה ויום הכפורים בטלו ממנו גזרת שבעה. ח' ימים לפני הרגל בטלו ממנו גזרת ל' לגמרי, ולא מיבעיא שאחר הרגל מותר לגלח ולגהץ אלא אפילו ביום שמיני מותר לגלח ולגהץ דאמרינן מקצת היום ככולו דכיון שנכנס אחד מימי איסור הגילוח [קודם הרגל] אתי רגל ומבטל את השאר לגמרי. מפני שאמרו וכו', מה טעם לא אמרו חכמים הקובר את מתו ג' ימים קודם השבת בטלה ממנו גזרת ז' דייתי שבת ולידחי להו מפני שאמרו (וכו') השבת עולה ואינה מפסקת כלומר שבת עולה למנין שבעה ימי אבלות שהרי נוהג מקצת דברי אבלות בשבת כדאמרינן דברים שבצנעה נוהג בשבת (וכן) בימי אבלו כגון תשמיש המטה הילכך [אינה] מפסקת האבלות ולאחר השבת ישלים שבעת ימי אבלו. הרגלים מפסיקין, האבלות כגון אם קבר מתו ג' ימים קודם הרגל דבטלו ממנו גזרת ז'. ואינן עולין, שאם קבר מתו שני ימים קודם הרגל אין מפסיק את האבלות ואין עולה למנין שבעת ימי אבלות שהרי אינו נוהג אבלות ברגל כלל ולאחר הרגל נוהג ה' ימי אבלות להשלים ז' ימי האבלות, ויש שמפרשים הכי השבת שבתוך ימי האבלות עולה למנין ז' ואינה מפסקת שאינה מבטלת ימי אבלות אלא יושב ומתאבל לאחר השבת אפילו ג' ימים קודם השבת מת לו מת והרגלים מפסיקין אם נהג ג' ימים קודם הרגל הרגל מפסיק את השאר שאינו מתאבל עוד וכן שמונה ימים קודם הרגל [הרגל] מפסיק גזרת ל' ואינן עולין ארישא קאי שאם לא נהג לפני הרגל אלא שני ימים בלבד [או] שהתחיל אבלותו ברגל אין הרגלים עולין למנין שבעה וצריך לישב חמשה אחר הרגל.
ר' אליעזר אומר משחרב בית המקדש, שאין מקריבין קרבן ואין לעצרת תשלומין ז' לקרבן לית ליה תורת הרגל והרי היא כשבת שאינה מפסקת. רבן גמליאל אומר ראש השנה ויום הכפורים כרגלים, וכל שכן עצרת אפילו בזמן הזה שהרי לראש השנה ויום הכפורים ליכא תשלומין אפילו בזמן שבית המקדש קיים. וחכמים מכריעין עצרת שהוא כתוב בחשבון שלש רגלים יש לו דין הרגלים שמפסיקין ואינן עולין אבל ראש השנה ויום הכפורים שאינו חייב בהם לעלות לרגל אין להם [אלא] דין השבת שעולין ואינן מפסיקין והלכה כרבן גמליאל דכל מקום ששנה ר"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה.
גזרות בטלו, שאם (לא) רצה לגלח ערב הרגל מצי לגלוחי וכיון שגילח (ו)בטלו ממנו לגמרי גזרת ל' יום. [ימים] לא בטלו, שאם לא גלח ערב הרגל לכבוד הרגל אסור לגלח אחר הרגל עד שישלים ל' יום דהיינו י"ו לאחר הפסח ולאחר עצרת או ט' ימים אחר החג דהא יום שמיני רגל בפני עצמו הוא.
<h2>דף יט:</h2>
ומודים חכמים לאבא שאול וכו', שאף על פי שחכמים אוסרין לגלח ביום השביעי ה"מ בשבעה מצומצמין לפני הרגל אבל אם היו שמונה ימים אף על פי שביום שמיני אינו יכול לגלח מפני השבת אבל בערב שבת שהוא יום שביעי מותר לגלח כיון דאנוס הוא ומודים חכמים דאף על גב דלא סבירא להו לרבנן מקצת היום ככולו דהא אמרי דוקא שמנה אבל ז' לא בטלי שהרי לא נכנס כלל מגזרת ל' ש"מ דלא אמרי' מיום שביעי מקצת היום ככולו ויום שביעי עולה לו לכאן ולכאן אבל ביום ל' מודו דמותר לגלח ולגהץ כלי צמר ביום ל'.
הלכתא כאבא שאול ביום ל', שהוא אבלות קל שלא נאסר בו אלא גילוח וגיהוץ. ואין הלכה כמותו ביום שביעי, לפי שהוא אבלות חמור שאסור בכמה דברים.
אתיא פרע פרע וכו', וכשבא רגל מפסיקו דאתי עשה דרבים דזהו ושמחת בחגך ודחי עשה דיחיד דהינו פרע פרע.
הכל מודים כשחל (שביעי) [שלישי] שלו להיות ערב הרגל, דקימא לן שבטלו ממנו גזרת ז' ואליבא דהלכתא ואפילו חצי שעה אבל באותו היום אסור לרחוץ עד הערב דלא אמרינן מקצת היום ככולו. והוא הדין אפילו ביום (שביעי) [שישי] מ"ט דאכתי לא שלים אבלות דידיה, אלא רגל הוא דמפסיק אבלות הילכך אין מותר לרחוץ אלא עד דעייל הרגל וקימא לן כותיה.
<h2>דף כ.</h2>
קיים כפיית המטה ג' ימים קודם הרגל וכו', ומשום הכי נקט ג' ימים לפי שאנו רואים שהשלשה ימים הראשונים דינן חמור מכולן כדאמרינן [לקמן כ"ז ע"ב] ג' לבכי וז' להספד ל' לתספורת וכיון שעברו ג' ימים עיקר האבלות עבר וכבר נהג עיקר אבלותו אבל פחות מג' ימים צריך להשלים חמשה ימים אחר הרגל.
כל ששהא ל' יום באדם אינו נפל [לשון רי"ף] וחייב להתאבל עליו שאם לא שהה ל' אינו מתאבל עליו דשמא נפל הוא ואמרי' לקמן ה"מ היכא דלא קים ליה ביה שכלו לו חדשיו דזהו תשעה חדשים שאם היה יודע בודאי שכלו לו חדשיו כגון שפרש מן האשה תשעה חדשים חייב להתאבל עליו אפי' בן יום אחד. צו[ד]ניאתא, מן צדה.
הלכה כדברי המחמירים, משום תרי טעמי שהם רבים ושהם מחמירים.
רב בר אחוה דר' חייא דהוא בר אחתיה דר' חייא, כלומ' בן אחיו מאביו היה ר' חייא ואביו של רב היה שמו איבו ואמו של רב ששמה דינה היתה אחותו של ר' חייא מאמו דכי הוה איבו וחנא ושילא ומרתא כולהו בני רב אחא שלא היו מאשה אחת וכשמתה נשא רב אחא סלא לאה שהי[ת]ה (לו) [לה] (מ)דינה מאיש אחר והשיאה דינה בתה לאיבו בן רב אחא סלא ונולד לו לרב אחא סלא מלאה ר' חייא נמצא שאיבו אחיו של ר' חייא מאביו ולא מאמו ודינה אחותו של ר' חייא מאמו ולא מאביו ונולד לאיבו מדינה רב נמצא שרב הוא בן אחיו של ר' חייא מאביו ובן אחותו של ר' חייא מאמו וכשעלה רב מבבל ללמוד תורה מחכמי ארץ ישראל שאל ר' חייא שעלה שם ראשון ללמוד תורה ושאלו על איבו אחיו אם היה חי או לא והוא השיב לו למה אין אתה שואלני על דינה אמי שהיא אחותך ושאלו ר' חייא גם עליה כאשר צוהו ולא רצה להשיב לו האמת שנפטרו כדכתי' [משלי י'] ומוציא דבה הוא כסיל ושניהם היו נפטרין ולפי שהיתה שמועה רחוקה מאחיו ומאחותו על כן לא קרע בגדיו דכל אבלות שאינו של שבעה אינו טעון קריעה אלא על אביו ועל אמו קורע לכבודם אפי' לאחר כמה שנים.
<h2>דף כ:</h2>
וכתב בעל הלכות שאם שמע שמועה ביום ל' שנוהג שבעה ושלשים כמי ששמע ביו' כ"ט, דלא אמרי' מקצת היום ככולו. ומסתברא כותיה, ומוכחינן לה מיהא דאמרי' באה לו שמועה בשבת ולמוצאי שבת נעשית רחוקה עולה לו ואינה נוהגת אלא יום אחד ובודאי האי שבת יום ל' הוה וטעמא דעשאה השבת רחוקה הא ביומא אחרינא קרובה היתה ולא אפשר למימר דשבת יום כ"ט הוה דהיכי הוי למוצאי שבת רחוקה מכי נפקא שבתא חל עליה אבלות אלא ודאי יום ל' הוה וטעמא דעשאה שבת רחוקה הא יומא אחרינא קרובה הות וכי אמרי' [י"ט ע"ב] הכל מודים ביום שלשים דאמרי' מקצת היום ככולו ה"מ למאן דנהיג אבלות אבל למאן דלא נהיג כלום לא אמרי' והינו נמי דאמרי' [כ"ד ע"ב] יום אחד לפני החג וחג ושמני הרי כאן כ"א יום ולא נהיג אלא ט' ימים אחר החג ולא אמרי' שלא ינהג כלום כדתנן שמנה ימים לפני הרגל בטלו ממנו גזרת ל' דאע"פ שנהג מן האבלות קצת דהינו יום אחד כיון שלא נהג כל האבלות שלם לא אמרי' בטלו ממנו גזרת ל' והטעם שהרי גם ברגל אינו יכול לגלח ולגהץ כלל (אלא) אם כן לא התחיל מגזרת ל' כלל והיאך יתבטלו לגמרי אבל עולין [ימי הרגל] למנין שלשים שהרי אינו מגלח כלל ומצות ל' הוא נוהג ולפי' יעלו לו, אבל הא מסתפקא לן למי ששמע שמועה שמת ערב הרגל ובאה לו שמועה אחר הרגל אי משוינן שמועה רחוקה אי לא דמקשינן שמועה רחוקה לאבלות או לא, ויש לומר דלא מקשינן והוי שמועה קרובה דאי לא תימא הכי אלא דמקשינן זו לזו, אם [כן] להאי סברא אם מת לו מת שמנה ימים קודם הרגל ושמע השמועה בפסח או בעצרת אמרי' נמי דהוי שמועה רחוקה כי היכי דאמרי' שבטלו ממנו גזרת ל' לענין אבלות והא חזינן דלא הויא שמועה רחוקה דהא אמרי' שמע שמועה קרובה ברגל ולמוצאי הרגל נעשית רחוקה עולה לו ואינו נוהג אלא יום אחד טעמא דלמוצאי הרגל נעשית רחוקה כגון שמת כ"ג יום לפני הרגל הא לא נעשית רחוקה שנשאר אפי' יום אחד לא הויא שמועה רחוקה ש"מ דלא מקשי' שמועה רחוקה לאבלות כלל.
שמע שמועה קרובה ברגל, כלומר שלא עברו עדין כי אם כ"ה יום וכשעבר הרגל נשלמו ל' יום עלה לו הרגל כאלו לא נשמע לו עד סוף הרגל כיון שאינו יכול לא לקרוע ולא להתנהג באבלות ולפיכך אינה נוהגת אלא יום אחד ואע"פ שאמרנו [י"ט ע"א] שמנה ימים קודם הרגל בטלו ממנו גזרת ל' יום לא קשיא דהני מילי היכא שנהג עיקר אבלות דשבעה יומי אבלותא אבל הכא דלא נהג מאבלות השבעה כלל לא בטלו ממנו אפילו גזרת שבעה וכל שכן גזרת ל' שגזרת ל' אחר שבעה הם לעולם.
ועל שאר מתים בתוך שבעה ועל אביו ואמו קורע והולך לאחר כמה שנים וי"א עד שנה שהרי אסור בשאלת שלום עד י"ב חדש ולא יותר נמצא שכבר הושלם האבילות.
בחמשה מתי מצוה, כגון לאחיו ולאחותו ולבנו ולבתו ולאשתו. אבל על אביו ועל אמו קורע והולך לעולם, (ו)הם הכי נמי לענין שמועה רחוקה לאביו ולאמו קורע אע"פ שאינו נוהג אבלות שבעה אלא יום אחד.
הוסיפו עליהם אחיו ואחותו וכו', אע"פ שהיא בתולה כיון שאינה אחותו מאביו אלא מאמו לבדה הוצרכו להוסיפה שאע"פ שאין כהן מטמא לאחיו מאמו אפי' הכי מתאבל עליהם. ואחותו נשואה, נמי הוצרכו להוסיף אע"פ שהיא מאביו ומאמו שהרי כהן אינו מטמא לה כיון שנשאת לבעל ואפי' הכי מתאבל עליה וכל שכן שהוצרכו לרבות אחותו הנשואה מאמו ולא מאביו.
וכל המתאבל עליו, כגון אב על הבן. מתאבל עמו, אם מת בן בנו, ומוקים לה בגמ' מתאבל עמו בבית מפני כבוד כשהוא עודנו בבית קריעה וחליצת מנעל ועטיפת הראש אבל כשיצא לחוץ נועל ומגלה ראשו וכן בעל בפני אשתו כשהיא אבילה דוקא על אביה ואמה לכבוד חמיו וחמותו אבל על אחיה ובניה מאיש אחר לא לפי שזאת הקורבה אינה כי אם על ידי קדושין מה שאין כן באב על בן בנו ואח על בן אחיו שהיא קורבה ועצם ובשר הם וזה האבלות אינו כי אם לכבוד ולהכניס שלום בין הקרובים שכל אחד מיצר בצרת חברו.
[לשון הרי"ף מכתובות ד' ע"א] מכניסין את המת לחדר, שאם קברו אותו תחלה היתה האבלות על החתן או על הכלה והיו נאסרין בשמחה משום הכי מקדים ובועל בעילת מצוה וחלה השמחה עליהם והויא להם כימי הרגל שאין אבלות חל על אדם אם מת לו מת ברגל ויכולין להשלים סעודתם בהתירא ולא יפסדו טבחיהם ופת האפויה להם שלא תתעפש ואע"פ שמשלימין ימי חופתם אבל אסורין בתשמיש המטה כדאמרי' ברגל נמי אע"פ שאמרו אין אבלות במועד אבל אבלות שבצנעה נוהג. וכל אותן ימי המשתה הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים, משום שיצרו תקפו אע"פ שבשאר אבלות אין אנו מצריכין אותן לשמירה זו הכא שאני שהם ימי שמחתו ועוד שלא בעל ושנה ותקיף יצרו. ואחר השלמת ימי השמחה נוהג שבעת ימי אבלות, אבל תכשיטיה יהיו עליה כל ל' יום ואע"פ שבשאר אבלות אסור ללבוש בגדים המגוהצין. ודוקא אביו של חתן, שמת שהוא זריז במשתה בנו עד מאד ואם עכשיו לא ישאנה לא ימצא מי שיטרח בעבורו שאע"פ שהאם של חתן קימת אין אהבתה שלמה לכלתה ולא תטרח היא כאשר צריך לחתן לעשות. וכן אמה של כלה, כיון שמתה היא אין לכלה אדם בעולם אפי' אביה שיתקן צרכיה וקשוטיה כמו שתקנה לה אמה וילכו לאבוד סוף דבר עקר סעודות החתן הוא אביו ועקר תכשיטי הכלה ותקונה היא אמה. שנתן מים על גבי בשר, דאי משתהי מפסיד ולמכרו נמי אינו ראוי שאין לבשר צורת פנים נאים אלא כשהוא יבש ולא יוכל למכרם אלא אם כן יעשה ממנו זול גדול.
<h2>דף כא.</h2>
הא דאמרי' אסור ברחיצה, דהינו רחיצת כל גופו. לא שנא רחיצה בחמין ולא שנא רחיצה בצונן, וכן אבל דאסור בתכבוסת תוך שבעה אפי' בצונן אבל לאחר שבעה עד ל' בחמין אסור בצונן מותר. ולסוך כל שהוא אסור, דומיא דרחיצה שאסור להושיט אצבעו במים חמין כל שבעה וסיכה בכלל רחיצה. ואם להעביר את הזוהמא מותר, והכי שרינן ברחיצה כדתנן במסכת ברכות [ט"ז ע"ב] רחץ בלילה ראשונה שמתה אשתו וכו' אמר להם איני כשאר כל אדם אסטנס אני כלומר איני יכול לסבול זוהמת הזיעה.
ואסור לקרות בתורה וכו', כדמוכחינן מהאנק דום. ובלבד שלא יעמיד מתורגמן, שצריך שישנה ולא שישמיע האבל בעצמו לצבור אלא כדמפרש ואזיל שהאבל ילמד מבני חבורה ואותו חבר ילמד למתורגמן והמתורגמן משמיע לרבים והכי קאמ' בריתא ובלבד שלא ישמיע התורגמן מפי האבל עצמו אלא מפי אחד ששמע מפי האבל.
אבל ג' ימים הראשונים אסור להניח תפילין, כלומר שני ימים הראשונים כלם ומקצת שלישי אסור משלישי ושלישי בכלל מותר דאמרי' מקצת היום ככולו ומשום הכי נקט סך ג' לפי שאנו אומרים [לקמן כ"ז ע"ב] ג' לבכי ז' להספד ל' לגיהוץ ותספורת. ואפי' באו פנים חדשות, שאינם יודעים שכבר עברו ג' ימים הראשונים ושמא תאמר יחשדוהו שאבל מניח תפילין ביום ראשון אפי' הכי לא גזרינן לפי שיכול לידע אם ישאל.
<h2>דף כא:</h2>
ג' ימים הראשונים אסור בעשית מלאכה, שאם יתעסק במלאכה יתעצל מן הבכי והמת מתזלזל.
אבל ג' ימים הראשונים אינו הולך לבית אבל, אע"פ שהוא קרובו. אבל מכאן ואילך הולך, לכבוד קרובו. אבל אינו יושב במקום המנחמין, שהרי גם הוא צריך להתנחם.
אבל אסור בשאילת שלום, בין לשאול בין להשיב.
אבל ג' ימים הראשונים בא האבל ממקום קרוב ולא היה יודע שמת לו מת אלא שמצא אבל בתוך ביתו והיה גדול הבית בבית זה הבא מן הדרך אינו צריך למנות שבעה ימים אלא מונה עם גדול הבית ומשלים עמהם לפי שבטל הוא אצלו כיון שכל כך היה קרוב לבית האבל שביום אחד היה יכול לבא שם אם שלחו בעבורו. ממקום רחוק מונה לעצמו, ואע"פ שהשלימו הם שבעת ימי אבלותם ויוצאין מפתח ביתם אך הוא לא יעשה עד שישלים שבעת ימים מעת שנודע לו. [כ"ב ע"א] והלכה כר' שמעון, שאפילו ביום שביעי כיון שבא ממקום קרוב מונה עמהן. והוא שבא ומצא עדין המנחמין אצל גדול הבית, שאם יצאו משם המנחמין כבר נשלם אבלות הגדול לגמרי דהא אמרי' מקצת היום ככולו וצריך שימנה לעצמו, ודוקא שהיה גדול הבית בבית וזה הבא צעיר ממנו אבל אם היה הגדול בא מן הדרך אפי' תוך ג' ימים וממקום קרוב מונה לעצמו ולא חשיב אבלות הצעיר לצרופי הגדול בהדיה כי ליתיה. ויש מן הרבנים ז"ל שכתב כן ולענין גדול הבית איתה לדר' יוחנן היה גדול הבית בבית ובא שם הקטן ממנו מונה עם הגדול אפי' בא ביום השביעי והוא שבא ממקום קרוב דקימא לן כר' שמעון הלך גדול הבית לבית הקברות לקבור את המת בין ממקום רחוק בין ממקום קרוב ובא תוך ג' מונה עמהן, לאחר שלשה מונה לעצמו ואיתה לדר' שמעון ואיתה לדר' יוחנן ולא קשיין אהדדי, תדע דהא ר' יוחנן גופיה פסק הלכה כר' שמעון, והרב אלפאסי ז"ל לא הזכיר ר' יוחנן דמשוי חלוק בהלך גדול הבית לבית הקברות בין אתא בגו תלתא לבא אחר ג' ונראה מדבריו שהיה סובר כי הא דר' יוחנן פליג אדר' שמעון ואנו כתבנו מה שנראה לנו וכן מצאנו בהלכות ר' יצחק בן גיאת ז"ל. מכי מהדריתו אפייכו מבבא דאבולא, משער העיר שדרך הוא שכל אבילי הבית מלוין את המת עד פתח שער העיר וחוזרין להם ופעמים שמלוין אותו סמוך לשקיעת החמה ביום ראשון והמת לא נקבר עד חצי הלילה של יום שני וקא מורה להו רבא שאותן הנשארים בעיר יתחילו למנות מיום ראשון והאחרים ההולכים עם המת יתחילו מיום שני שבו היתה סתימת הגולל, וצריך לפרש [דברי] הרב ר' יצחק בן גיאת שלא נשאר גדול הבית בבית שאם נשאר שם אפילו ביום השביעי ימנו עמו וצריך לומר שלא שב גדול הבית אל בית האבל תוך שלשה שאם שב בתוך שלשה מונה עמהם מיום ראשון.
<h2>דף כב.</h2>
מדחה מטתו, שממהר לקברו הרי זה משובח לפי שאין דרך להתאבל עליהם ולהספידם כל כך ויותר כבוד לנקברין (בנחץ) [במהרה] משיעמדו הרבה ולא יספדום. על אביו ועל אמו הרי זה מגונה, לפי שחייב להספידם ולקונן עליהם הרבה.
ממעט בעסקו, ממעט בסחורתו. רצה אינו ממעט, שאף על פי שנאסר במלאכה לא נאסר במשא ומתן. על אביו ועל אמו ממעט, מפני כבוד אביו.
<h2>דף כב:</h2>
מספר לאחר שלשים יום, מגלח. עד שיגערו בו חבריו, ובירושלמי [ה"ח] משמע דלא מהני בהו רגל ורגלים שעברו עליו כי אם עד שיהיה למשא בעיני הרואים גידול שערו.
ולשמחת מריעות, והיא שמחה שעושין למרעות שמתקנין סעודה זה לזה דרך אהבה וריעות זה מתקנה היום וזה מתקנה למחר וקמ"ל אמימר שאין שמחה בסעודת הרשות כמו שיש בסעודה של מצוה. ומוקמינן דברי אמימר בפורענא [כלומר] אם עשה לו חברו סעודה קודם שהיה אבל ועכשיו הגיע זמנו לפרעו ולשלם גמולו מותר לאלתר ואין צריך להמתין ל' יום. אבל דארישותא, כלומר הלואה דהיינו (שר) שיתחיל הוא תחלה לחברו אסור להתחיל תוך ל' יום. ועל אביו ועל אמו, בין בארישותא בין בפורענותא עד שיעברו י"ב חדש.
ואין אחיזה פחותה מטפח, (ומיד) [ומה] שאחז בידו קרע. ואפרקסותו, שקורין אויישול. אינה מעכבת, את הקריעה שאם בא זה אפרקסותו וחופה את הקריעה ואינה ניכרת הקריעה לא איכפת לן אם חופה את הקריעה וקריעתו קריעה. אחד האיש ואחד האשה, חייבין לקרוע ואפילו לובשין עשרה חלוקין ועד שיגלה את לבן. ר' שמעון אומר האשה, כדי שלא תגלה לבה לפני ה[א]נשים קורעת בתחלה החלוק התחתון עד כנגד לבה ועדיין ישארו החלוקים העליונים ומכסין את לבה ומחזרת את הקרע של חלוק התחתון לאחריה שהרי רחבים היו הבגדים וקורעת השני עד לבה ומחזירתו לאחוריה וכן כולן.
רצה מבדיל קמי שפה שלו, כלומר שמתחיל לקרוע מפתח בית הצואר והולך למטה ונקרעת השפה שדרך לעשות לבית הצואר שקורין בלעז אוריידא. רצה אינו מבדיל, וקורע תחת השפה.
שולל, הקריעה לאחר ז' ימי האבלות שולל כעין גדילין מעשה עבות, אבל תוך ז' אסור, [שצריכה] שתראה כשנים כל שבעה. ומאחה לאחר שלשים יום, תופר לגמרי תפירה של קיימא. מפני כבודה, לפי שגנאי לאשה אף על פי שאין לבה מגולה לעמוד בבגדים קרועים.
קורע בכלי, בסכין אם אינו יכול לקרוע ביד. ועל אביו ועל אמו, אינו רשאי בכלי אלא ביד.
קורע מבפנים, בחדר שלא כנגד העם. ועל אביו ועל אמו בחוץ, לעיני כל העם לכבוד אביו. וכן על הנשיא צריכין כל העם לקרוע בפרהסיא ולא בחדרי חדרים ולענין איחוי וקורע את כולן.
חולץ מימין, אבל לא משמאל שהרי דרך כל השנה מוליכו מכוסה בסרבל שלו. ועל אב ב"ד, השמאל לבדו שהוא יותר לו גנאי מפני שלא היה רגיל להוליכו מגולה אף על פי שהוא לבוש בבגדיו ועכשיו מחזיר הסרבל מצד ימין, ועל נשיא חולץ שניהם, ולפי שלא יפלו הבגדים יקשור ויחגור אותם באבנט היטב.
ובני בית הכנסת, כגון עשרה בטלנין. נכנסין לבית הכנסת ומשנין את מקומן כלומר מתפללין בעשרה אבל על נשיא אין מתפללין בעשרה אלא שבשבת קורין בס"ת שבעה ובשני ובחמישי קורין (חמשה) [שלשה] בלבד ובעשרה. ואחר שקראוה יוצאין להם ואינן מתפללין בעשרה בבית הכנסת אבל כל הקהל מתפללין בביתו ואין אומרים שמועה והגדה לפי שמושכין הלב כמים ולא יעסקו באבלותם. שורפין עליהם מטתם וכל כלי תשמישן [לשון רי"ף]. לכבודו שלא ישתמש אחר במה שנשתמש הוא.
<h2>דף כג.</h2>
לא שיצאו ויטיילו בשוק, כלומר שלא יראו בני אדם שפרקו מעל צוארם עול הנשיאות ועול בית הכנסת אלא יושבין ודווין על אבידת הנשיא ועל ביטול בית הכנסת. (ר' יהודה אומר).
שבת ראשונה שבת דוקא ואין השבוע בכללו כי בימי החול יכול הוא לצאת למלאכתו אבל בשבת שאין בו מלאכה אינו יוצא מפתח ביתו אלא באין שכניו ומתפללין עמו בבית.
כל שלשים יום לנישואין, כלומר שאינו רשאי לישא אשה תוך שלושים יום של אבלות. מתה אשתו אסור לישא אשה אחרת עד ג' רגלים, פירוש שתשתכח ממנו ולא יזכור אותה בשעת תשמיש. הדה דתימר בנשים, לפי שהיא צריכה שימור סגי בשלשים יום אי נמי שהיא עלובה ואין דרכה לחזור אחר האיש ואם עכשו לא תנשא שמא לא תמצא אחר כך. אבל באנשים וכו', כשיש להם בנים ושיש לו מי שישמשנו ואין לו בנים קטנים אבל אם חסר אחד מאלו השלשה מתירין לו לאלתר, ואם אין לו בנים כלל מותר לבוא עליה מיד אבל אותה שנושאה בשביל בניו הקטנים או שאין לו לשמשו אסור לבוא עליה עד סוף ל' יום.
ודוקא תרי מתרי, כלומר מכל אחד ואחד מן הבנים שהיו לו נשאר לו אחד נמצא שהבנים עומדים במקום אביהם דבני בנים הרי הם כבנים. אבל תרי מחד ברא, שמת לו לא קיים עדיין מצות פריה ורביה.
כל שלשים יום לגיהוץ, כלומר כשאמרו חכמים ל' יום [אסור] לספר ולכבס באי זה כיבוס אמרו מגיהוץ דוקא שהוא מים חמין באפר או בנתר ובורית אבל כיבוס שהוא בצונן מותר כיון שעברו ז' ימי אבלות. אחד כלים חדשים ואחד כלים ישנים היוצאין מתחת המכבש, שקורין בלעז פרימשא כיון שהאומן תקנם והניחם במכבש אסור ללבשן בין לבנים בין צבועין אבל כלים ישנים שאינם מתוקנים ואינם יוצאין מתחת המכבש מותר ללבשן. ר' אומר לא אסרו, כלים ישנים אע"פ שיוצאין מתחת המכבש [לא אסרו אותן אע"פ שהם לבנים או צבועים אלא כלים חדשים בלבד, ור' אלעזר בר' שמעון סבירא ליה לא אסרו כלים ישנים אע"פ שיוצאין מתחת המכבש] בין לבנים בין צבועין אלא כלים חדשים בלבד אסרו ואפילו בכלים חדשים לא אסרו אלא כשהן לבנים אבל כשהן צבועין אף על פי שהן חדשים מותרין. ומה במקום שאסרו לספר ולכבס [לשון רי"ף], כגון בחולו של מועד. מותר לארס, אשה בחולו של מועד כדתנן [לעיל י"ח ע"ב] מארסין אבל לא כונסין. שלשים יום, לאיבולו שמותר לספר ולכבס [כו']. ש"מ שהאשה מותרת בנטילת שיער לאחר שבעה, אף על פי ששאר אבל אסור כל ל' יום.
<h2>דף כג:</h2>
מי שמתו מוטל לפניו אוכל בבית אחר, דלא התירו לעשות לפני המת כי אם צורכי המת אבל אכילה דצרכי חיים היא לא התירו. ואינו מיסב ואוכל, שאין לו לעמוד בדרך תענוג. ואינו מברך, [ברכת] המוציא שהוא פטור מן המצוה לפי שהוא טרוד במצוה. ואינו מזמן, לפטור אחרים דכיון שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן. ואין מברכין עליו, אם היו שנים שיברך עליו המוציא ושלש ברכות. ואין מזמנין עליו, שאין מצטרף עם אחרים לברכת זימון. ופטור וכו', לפי שהוא עסוק במצוה שהרי צרכי המת מוטלין עליו לעשות שהרי חול הוא אבל בשבת הואיל ואין היום ראוי לקברו לא הוי עוסק במצוה שהרי אינו יכול לקנות לו ארון ותכריכין ולחפור לו קבר, והאי מתו מוטל לפניו דקתני לאו דוקא שאף על פי שאין מוטל לפניו כיון דמוטל עליו לקברו כמוטל לפניו דמי.
<h2>דף כד.</h2>
יש אבלות, של פרהסיא קא מיבעיא ליה כגון נעילת הסנדל והדומה לו וקא פשיט אין אבלות בשבת ואעפ"כ עולה לחשבון האבלות כדקתני במתני' כיון דאבלות שבצנעה נוהג כדאמרי' לקמן.
אבל שלא פרע, שלא גדל שער ראשו אלא גלחו. ושלא פרם, בגדיו שלא קרע בגדיו.
מחליף וקורע, אע"פ שאינו בשעת חמום משום כבוד אביו ואמו אבל על שאר קרובים כיון שקרע פעם אחת אינו קורע עוד אע"פ שמחליפו אבל היכא שלא קרע בשעת חמום לפי שלא היו לו מלבושים כי אם שאולים או ששכח ולא קרע קורע והולך כל שבעה כיון דאיחייב ליה בקריעה אבל לאחר שבעה אינו קורע ונמצא מעות לא יוכל לתקון אבל על אביו ועל אמו קורע לעולם [משום] כבוד אביו ואמו דתניא [לעיל כ' ע"ב] מי שאין לו אלא חלוק אחד לקרוע ונזדמן לו תוך שבעה קורע אחר שבעה אינו קורע ועני רבא (ברביה) [בתריה] בד"א בחמשה מתי מצוה אבל על אביו ועל אמו קורע והולך ומפרש טעמא בגמרא כי תניא ההיא בכבוד אביו.
כל ששהא ל' יום באדם אינו נפל [לשון רי"ף] וחייב להתאבל עליו שאם לא שהה ל' אינו מתאבל עליו דשמא נפל הוא ואמרי' לקמן ה"מ היכא דלא קים ליה ביה שכלו לו חדשיו דזהו תשעה חדשים שאם היה יודע בודאי שכלו לו חדשיו כגון שפרש מן האשה תשעה חדשים חייב להתאבל עליו אפי' בן יום אחד. צו[ד]ניאתא, מן צדה.
באשה אחת ובשני אנשים, ובכשרים אבל לא באיש אחד אע"פ שהוא כשר דילמא יתגבר עליו יצרו ולא יתבייש משתי נשים לפי שדעתן קלה עליהן וכל אחת מכסה חברתה מה שאין כן בשני אנשים שהם בני דעה ומתביישין זה מזה. [ע"ב] אבא שאול אומר אף באיש אחד ושתי נשים, דאע"ג דתנן [קידושין פ' ע"ב] לא יתיחד איש עם שתי נשים ה"מ בשעה שאין לו מרירות הלב אבל השתא שיש לו מרירות הלב לא תקיף יצריה עליה. ואין עומדין להם בשורה, לעשות להם מעמדות ומושבות. ואין אומרין עליהם ברכת אבלים ותנחומי אבלים, האחת חותם ברוך מחיה המתים והשנית ברוך מנחם אבלים והשלישית כנגד המנחמים הגומלים חסד לאבלים וחותם אחינו בעל הגמול ישלם לכם גמולכם ברוך משלם הגמול והרביעית מבקש רחמים על כל ישראל וחותם טרם נקרא אתה תענה ברוך עוצר המגפה. בן שלשים יום יוצא בדלוסקמא, כמין נסר רחב. לא בדלוסקמא, כל כך גדולה שלא תהא ניטלת אלא על כתפים אלא בדלוסקמא הניטלת באגפים כלומר בזרועותיו. בן שנים עשר חדש יוצא במטה ואבריו כבן שתים, שכל כך הוא גדול כאלו היו לו שתי שנים או הוא בן שתים אע"פ שהוא קטן כל כך כאלו לא היה לו אלא שנה יוצא במטה כיון שיש לו שתי שנים. רבים מצהיבין עליו, כלומר בוכין עליו ויש ספרים שכתוב בהן מצווחין עליו. רבים מתעסקין בו, ובטלין ממלאכתן. עניים בני שלש ועשירים בני חמש, לפי שעניים מגדלין בניהם ברעב ובצמא ומרעיבין נפשם ומאכילין לבניהם מה שאין כן בעשירים לפיכך חביב להם בן שלש שנים כמו לעשירים בן חמש. ובני זקנים כבני עניים, חביבין להם בניהם אע"פ שהן קטנים שאינם יודעים אם יהיה להם עוד זרע אחר ומשמע מיהא שיש לומר [צדוק הדין] על בן שלש לעניים וחמש לעשירים דעדיף מהספד.
<h2>דף כד:</h2>
יום אחד לפני עצרת ועצרת הרי כאן י"ד יום, דאע"פ שאינו נוהג איסור מלאכה אלא יום אחד אפי' הכי בשבעה ימים עדיף דהא הוה ליה תשלומין כל ז' אם לא הקריב חגיגתו של יום טוב עצרת ביום טוב לא אמרי' עבר זמנו ובטל קרבנו אלא יכול להקריב כל אותן ו' ימים שאחר עצרת כדמפרש ואזיל ר' אלעזר בר' הושעיא וצ"ע למה הוצרך הרב אלפאסי ז"ל להביא זה הטעם דתשלומין שהרי פסיק הלכה כרשב"ג אפי' ביום ראש השנה ויום הכפורים אע"פ שאין להם תשלומין כלל אלא אם עבר זמנו בטל קרבנו.
ונקיט שבעת ימי אבלות מיום טוב האחרון, כלומר מיום שמיני של פסח או יום תשיעי של חג מתחיל למנות לפי שהוא יום ספיקא ומדרבנן הוא דמחייב בשמחה ואף על גב דלא נהוג אבלות בפרהסיא דשמא יום טוב הוא אפילו הכי כיון דאבלות בצינעה נוהג עולה לו לחשבון. ולא נקיט אחר הרגל אלא (שבעה) [ששה] ימים, ואין חכמי צרפת ורבניה מודים בזה דשמא יום טוב האחרון עיקר יום טוב הוא ונמצא שאינו מתאבל אלא ששה ימים. ומאן דשכיב ליה שיכבא ביום טוב [שני], ואמרי' [ביצה ו' ע"א] מת ביום טוב ראשון יתעסקו בו עממין מת ביום טוב שני יתעסקו בו ישראל נמצא שהוא יום קבורה לפי' נוהג בו אבלות לגמרי אסור בנעילת הסנדל דהא אבלות יום ראשון דאורייתא הוא דכתיב [ויקרא י'] ואכלתי חטאת היום וכתיב [עמוס ח'] ואחריתה כיום מר. ויום טוב האחרון דרבנן אתי עשה דיחיד דאוריתא ודחי עשה דרבנן, דרבים אבל כשמת ביום ראשון של עצרת או ביום שמיני של חג ונקבר בו ביום אין לו לנהוג אבלות בפרהסיא למחר שהרי אינו מדאוריתא אלא יום קבורה אלא מדרבנן היא אבלותו ושמחתו משום ספיקא מדרבנן [ולא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים דרבנן], ומספקא לן אם קורע כשמת לו מת ביום שני של עצרת או ביום שמיני של פסח או ביום תשיעי של חג מי אמרינן כיון דנוהג אבלות של פרהסיא כחול גמור הוא וקורע או דילמא כיון דספק יום טוב הוא והקורע על מתו ביום טוב לוקה דמתקן גמור הוא אסרי' לקרוע אבל בשאר אבלות שנוהג ליכא אסורא כולי האי נהיג.
אין קורעין וכו' חולצין, חליצת כתף לפי שמוציאין זרוע הימין ערום בדרך בית הצואר. ולא מברין, את האבל סעודה ראשונה משל אחרים. אלא קרוביו של מת, המתאבלים עליו כגון אחיו אבל לא שאר קרובים. ובגמרא מוקים לה באיש שאינו חכם ולא נודע בחסידות ולא היה שם בשעת יציאת נשמה שאם היה שם אחד מכל אלו השלשה שהיה נודע בחכמה או בחסידות או אם היה שם בשעת יציאת נשמה חייב כל אדם לקרוע עליהם ולחלוץ עליהם. ואין מברין, את חבריו של האבל על המטות כפויות. אלא על המטות זקופות, אף על פי שהאבל אוכל ויושב וישן על מטה כפויה.
<h2>דף כה.</h2>
נודי ספרת אתה [לשון רי"ף]. מלשון לנוד לו ולנחמו ור"ל מה שאני מקונן על אדם כשר ספרת אותו וכן דמעתי שהורדתי עליו שימה אותן בכלי אשר זכיות כל איש מונחים בו. מלמד שגעש עליהם ההר לקוברן, לפי שאינו כתוב ויבכו אותו כל בית ישראל (אלא) [ולא] ויבכו אותו בית ישראל כמו שכתוב במשה ואהרן דורש זה. סבור מינה מאי דהוה הוה, כלומר (האי דאמרינן) [הא אמרינן] כל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע והא כבר עברו ג' ימים שהן לבכי. אבל להו, חכם כל זמן שעוסקין בהספד שעת חימום מיקרי. סבור מינה למקרע לאלתר, קודם שיתקבצו להספידו. אמר להו תניא חכם כבודו בהספדו.
לאותובי ספר תורה אפורייה, כלומר לומר עליו קיים זה מה שכתוב בזה. וכף כדא בארעא, כפה חבית אחת בארץ והניח עליו ספר תורה. לשלשלו דרך גגות, להורידו בחבלים מן הגגים לארץ. סבר לאשנוייה מפוריה לפוריה, כלומר ממטה רחבה שהושם בתחלה למטה צרה כדי שיצא דרך הפתח. כבודו במטה ראשונה, ששמוהו שמה. [ובגמרא מסיימי] פרוס באביה ואפקוה, הסירו העמודים ומזוזות הפתח ממקומם ונרחב הפתח והוציאוהו במטה ראשונה.
[לשון הרי"ף] מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה, דמעשה עדיף מתלמוד תורה כיון דאי אפשר למצוה להעשות על ידי אחר. כגון דחייצי גברי מאבולא לסיכרא, שכל כך אנשים יש שם שיתעסקו בו כשהראשונים הם על מקום הקבר עדין לא יצאו האחרונים מן העיר. נטילתה, בשעת קבורה שהמצות ניטלין מהן. [ד]קרי ותני, שלומד מקרא לעצמו ומשנה הוא דסגי להו בהכי. אבל במאן דמתני לאחרים, אין שיעור בזה לבד. וכתב רב אחא ז"ל אבל למאן דלא קרי ולא תני בעשרה סגי ליה ובפחות מעשרה אי אפשר מפני הקדיש שאומרים שם שדבר שבקדושה אין פחות מעשרה.
כאן (בשדרנו) [בששלדו] קיימת, עומדין עליו בשורה לומר עמדו יקרים עמודו. שאין שלדו קיימת, אין אומרים (עליו לא) [לו] תנחומי אבלים.
<h2>דף כו.</h2>
לא אמרו אלא ברוב צבור וכמעשה שהיה, במות שאול ויהונתן והלכו רוב צבור לחרב ואשר לשבי לשבי.
לא אמרו, שחייב לקרוע אלא שנשרף ביד רמה להכעיס וכמעשה של יהויקים שנתכוון לבזותו אבל אם נפלה דליקה באונס ונשרפה שם אינו חייב [לקרוע] כלל.
וקורע על המקדש, כשיעור קריעה טפח. ומוסיף בעבור ירושלם, עד טבורו כשפוגע [ב]ירושלם באחרונה אבל אם פוגע בירושלם תחלה קורע על ירושלם כשיעור טפח ואף על פי שהוא יכול להוסיף עליה אינו עושה כן משום דבעינן קרע של בית המקדש ניכר לכל בעבור כבוד המקדש אבל מרחיק שלש אצבעות וקורע משפת בית הצואר במקום אחר שאם יוסיף עליו לא יהיה ניכר שיאמרו כל הקרע כולו משום ירושלם היה שאף על פי שהיה די לו טפח, אם רוצה להאריכו עד לבו הרשות בידו.
לשללן למללן, מיני חיבורין הן שקושרין השלל של חוטין והמלל שיוצאין מן הקריעה זה עם זה כדי לחבר שפתי הקריעה. ללקטן ולעשות סולמות, אלה הם מעשה מחט אבל הוא חבור מפוזר ומפורד. [ע"ב] איחוי אלכסנדרני, היא התפירה שלנו שוה מלמעלה ובולטת מלמטה מחטא דתלמיותא שהזכירו רבותינו במסכת קידושין [פ"ב ע"ב] היא כעין אריגה שירזיר בלעז.
<h2>דף כו:</h2>
הקורע מתוך המלל וכו', לא יצא שהרי אינו תפירה של קיימא ו(ה)[כ]קרוע ועומד [מעיקרא] הוא. מתוך האיחוי יצא, דתפירה מעלייתא היא.
(רצה) [רשאי] להפכו למטה ולאחותו, כלומר אם קרע בית הצואר כמשפט כל קריעה ורוצה עתה להפוך חלוקו מלמטה למעלה לעשות בית צואר אחר ובית הצואר הראשון בין רגליו [קמ"ל בריתא זו שהוא רשאי לתפור כאיחוי אלכסנדרי בית הצואר הראשון של בין רגליו]. ור' שמעון בן אלעזר אוסר באחוי, והלכה כר' שמעון בן אלעזר דאזיל לחומרא דתפירת הקרע מן התורה ואף על גב דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל [דוקא באבל] אמר דומיא דיום ל' עולה לכאן ולכאן אבל לא בכל הלכות אבל והכי אמרינן לקמן בפירקין וסבירא ליה לרב אלפסי ז"ל דסתמא דהאי בריתא יחידאה היא שאם היו רבים הלכה כרבים אף על גב דמקילין הם לפיכך המוכר צריך להודיע ללוקח שאם לא יודיענו נמצא שנתאנה בו כשנתן עיניו בו ללקחו היה סבור אתפרנו יפה ולא תהיה ניכרת הקריעה שם.
[לשון רי"ף] אחד המגלח, דהיינו הוא האומן ואף על פי שהוא אסור בעשיית מלאכה לפי שגדול הוא כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה. ואחד המתגלח, דאע"פ שהוא אסור בתגלחת כיון שהתחיל גומר מהאי טעמא נמי.
[לשון רי"ף] יצא ידי קריעה, אף על פי שלא היתה הקריעה על אותו האיש שראוי להיות, ותניא אידך לא יצא אבל אם קרע על מת שמת לו ולא יהיה יודע איזה הוא ואח"כ נודע לו מי הוא יצא ידי חובתו דאמרינן ברירה. ופריק רב אשי כאן תוך כדי דבור, כשנודע לו תוך כדי דבור של קריעה כאלו נודע לו בשעת קריעה דמי שהרי יכול לחזור בעדותו שהעיד בתוך כדי דבור גם זה יכול לחזור אין רצוני על זה כי אם על זה ומשום הכי (לא) יצא אבל לאחר כדי דבור לא יצא. ונתעלף, דאישתקיל מילוליה וחשבו עליו כאילו הוא מת שלא היה מזיז לא יד ולא רגל וקרע ולא היה מת אף על פי שמת אחר כן לא יצא ידי קריעה מוקים לה לקמן כגון שמת לאחר כדי דבור כשיעור שאילת שלום תלמיד לרבו דזהו שלום עליך רבי ומורי.
כל שבעה קורע, אם היה אבל (והקורע) [וקרע] קריעה של טפח ובתוך שבעה מת לו מת אחר אינו יכול להוסיף על אותו קרע לפי שכיון שלא היה לו רשות אפילו לשללו לא יהיה ניכר בו התוספת לפיכך מרחיק שלש אצבעות וקורע אבל לאחר ז' שניתן לשוללו יהיה בו היכרא ויכול לקרוע באותו מקום עצמו ויוסיף עד טיבורו.
תחתון מ[ת]אחה, כלומר מה שהוסיף על בנו יכול לתפור איחוי אלכסנדרני לאחר ל' אבל סמוך לשפה טפח אינו מתאחה שהרי הוא קרע על אביו שאינו מתאחה לעולם. מת אביו ומתה אמו, כל אלו שמועות רעות נאמרו לו כאחת די לו בקריעה אחת לארבעתן. לפי שאינו בתוספת, דסבירא ליה לר' יהודה דקרע אביו ראוי להיות מן השפה עד טבורו ולפיכך מרחיק ג' אצבעות לשפה שהתחיל ויתחיל במקום אחד מן השפה האחרת לשם אביו ולשם אמו עד טבורו והשנית כשיעור טפח לשתי שמועותיו, ואליבא דר' יהודה אין קרע כמוהו בכל הקרעים אפילו באותו של מקדש לפיכך יכול להוסיף קרע של ירושלם והלכתא כותיה.
והאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל, ומשני אבלות לחוד לפי שאינו מפורש אלא יום אחד וכל שתפחות ממנו אכתי לא תגע בשל תורה אבל קריעה שהיא מן התורה יש מקומות שנלך בה לחומרא כמו שנראה לרבים, וצ"ע [להאי] פירושא דהא חזינן דפסקינן הלכה [כדברי] המיקל באבל בפלוגתא דאבא שאול ורבנן [לעיל י"ט ע"ב] אף על פי דילפינן פרע פרע מנזיר דהיינו ל' וזהו עשה דיחיד.
נתמלא מלמעלה הופכו מלמטה, כלומר מהפך כל החלוק מה שיש למעלה משים למטה ויעשה לו בית צואר אחר ויקרענו. אלא שכהן גדול, אינו יכול לקרוע למעלה כלל שהרי אינו נוהג בו אבלות אלא לזכר בעלמא לכבוד אביו ואמו קורע מלמטה בשפתי החלוק התחתון הנוגע בקרקע.
היוצא בבגד קרוע לפני המת גוזל את החיים ואת המתים, כלומר מאנה החיים שסבורים ראו פלוני כמה אדם חשוב הוא וגוזל את המתים שחושב לא תבין נשמתו הפורחת על המת ומיללת עליו וסבורה היא שאני קרעתי עליה.
קורע ומאחה, שכיון שהודיעו שלבקר את החולה הולך כאילו נטל רשות ממנו שאם ימצאנו מת יקרענו אבל מאחה אף על פי ששאר קרעים של אביו אינם מתאחים אבל זה מתאחה שהרי אין בו זכות של כלום שאף על פי שאנו חושבין אותו כאילו נתן לו רשות לקרוע ה"מ לקרוע נתן לו רשות כדי שלא יתבייש שמה בבית אביו אבל לא הקנהו לו לפיכך מחזיר לו ומשלם לו דמי קרעו. ואם לא הודיעו, שלבקר את החולה הוא הולך אסור [לו] לקרעו ולהפסידו ואינו קורע ולכשימצא חלוק יקרע.
אין מודיעין אותו וכו', ואפילו נודע לו אין מצוין לו לקרוע שמא תגדל דאגתו. ומשתקין הנשים, המקוננות ומזכירות מעשה המת אחר מותו מלפני החולה שלא תרבה אנחתו. ומקרעין לקטן, אע"ג דלאו בר מצוה הוא מקרעין לו בגדים כדי שיגדלו (ה)אבל הרואים וירבו לבכות. ונמצא מתגנה על הבריות, אם לא יבכה מתו כפי שמוטל עליו לעשות.
[לשון הרי"ף משמחות פ"א ה"א]. הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו, ליתן גט ולמתנה וכהן רשאי ליכנס בבית שהוא עומד שם אף על פי שרוב גוססין למיתה לפי שחי הוא עתה וסופו למות. [ה"ב] אין קושרין לו לחיו, כדי שלא תפתח פיו וכו' טעמ' מפני שהוא מקרב את מיתתו. ואין סכין ואין מדיחין, כמנהג שעושין לכל מת להדיח גלדי צואה מעל בשרו לפי שהוא מקרב את מיתתו אם יגע אדם באחד מאבריו בחוזק כדרך סיכה והדחה. [ה"ג] ואין מטילין אותו על החול ועל המלח, כדי שימתין שלא יסריח מהאי טעמא שפירשנו. [ה"ד] ואין מאמצין עיניו, כדרך המתים כדכתיב [בראשית מ"ו] ויוסף ישית ידו על עיניך. [ה"ה] ואין חולצין, את הכתף עליו לשום אבל בעוד שהוא חי כדי שלא להבעיתו וכולן מהאי טעמא.
ואין מברין אותו אלא על מטות זקופות, מפורש בפירוש המשנה, ויש מפרשים אותו דבחולו של מועד מיירי כל המשנה שאין קורעין וחולצין במועד אלא קרוביו אף על פי שבשאר הימים יכולין לקרוע [ואין מי שימחה בידם אלא בחולו של מועד מוחין בידן, נמצא לדברי זה המפרש שקורעין בחולו של מועד על מת ובחולו של מועד נמי מברין אותו על מטות זקופות] אבל בשאר ימות השנה על מטות כפויות, ויש מי שמפרש כולה בשאר ימות השנה כדפרישי' במשנה אך מפרש ואין מברין אותו אלא על מטות זקופות לפי שאין דרך לכפות אלא מטות שאדם שוכב בהן ולא מטות שאוכל בהן.
ת"ר ההולך לבית האבל, ומצא האבל שאוכל על מטה כפויה אם הוא רגיל עמו ראוי לו שיאכל גם הוא כדרך כל המנחמין שאוכלין עמו ויאכל על מטה כפויה ואם אינו בא כי אם לפרקים אליו יאכילהו האבל על מטה זקופה שמא נחש ינחש בו, [כיון] שאין כל אהבתו [שלמה] עמו.
אבל ההולך ממקום למקום, לסחורה ושמע שמועה קרובה כל שבעה. אם יכול למעט בעסקו, כלומר שלא יעשה שום עסק באותה העיר שרוצה לילך בה. ואם לאו, שלא יקנה באותו העיר סחורתו ולא ימצא באותן הדמים בשום מקום יקנה ויגלגל עמהם כלומר יקנו לו חבריו סחורה עמהם ואם לא יוכל לעשות שאין רוצין לטרוח יעשה בענין הצנע לכת שיהיה ניכר לכל שמתאבל קצת, ובהלכות מפורש בענין אחר.
<h2>דף כז.</h2>
מאימתי כופין את המטות, כלומר מאימתי מתחילין לנהוג אבלות. משיצא מפתח ביתו, והוא הדין לנעילת הסנדל.
מאימתי זוקפין את המטות בערב שבת, דאמרינן לקמן [לעיל כ"ד ע"א] פ' ח' ז' חובה שחייב לזקוף מטתו בשבת שלא יהיה ניכר בו שנוהג אבלות בשבת וזה הטורח אינו יכול לעשות בשבת וצריך שיעשה מערב שבת ומאי זה זמן יום ששי אנו מתירין אותו לזוקפן. ולמוצאי שבת אע"פ שלא נשתייר אלא יום ראשון בלבד, ובבקר משיצאו מנחמין מביתו שרינן ליה לרחוץ אפילו הכי מצרכינן ליה במוצאי שבת שיכפה אותם.
אלא כל מטות שיש לו בתוך ביתו, כגון מטות אשתו ובניו כדאמרינן [כ' ע"ב] כל המתאבל עליו מתאבל עמו אבל אם יש לו אכסניין אינו צריך לכפותם כדאמרינן [כ"ו ע"ב] ואם [לא] היה לבו גס בו יבר[ו]הו על מטות זקופות. ואפילו יש לו עשר מטות בעשר מקומות, והוא ישן בהן פעמים כאן ופעמים כאן. כופה את כולן, ואף על פי שעיקר שכיבתו בבית שמת בו המת. ואפילו חמשה אחין ומת אחד מהן, וכולן שוכבין בבתיהם. כולן כופין את מטותיהן, אף על פי שלא היה אחד מהן שוכב בבית המת כלל לפי שאין מיתת המת [בבית] גורמת הכפייה אלא חובת האבל היא בכל מקום שהוא. דרגש אינו צריך לכפותו אלא זוקפו, פירוש זוקפו על צדו אחד והוא שוכב על מטה אחרת שהיא כפויה, ורשב"ג פליג ואמר אין די לו בזקיפה הואיל והוא שלם אלא מתיר קרביטיו כלומר מתיר הקשרים שבין הזרועות והאמצעי (והיד) [ומיד] האמצעי נופל למטה בקרקע והזרועות עומדין במקומן, קרביטיו נוטריקון קירוב טבעותיו.
מטה שנקליטיה יוצאין, כלומר שיש לה שנים נקליטין לבדן שאילו היו קינופות שהם ארבע לארבע רגלי המטה היה יכול לכפותה אבל עתה שאין לה אלא שנים אחד באמצע צד מראשותיו ואחד באמצע צד מרגלותיו וקנה אחד מחובר על ראשיהן עובר מזה לזה ופורסין עליו סדין ומגין עליו מן הזבובים נמצא שאינו יכול לכפותן לגמרי אלא מטה על צדה האחד ודיו. ת"ר היה ישן על גבי מטה, כלומר אף על פי שכפה כל מטות שבביתו חוץ ממטה אחת זקופה שישן עליה לא יצא ידי חובתו, ויש מפרשים שלא כפה המטה אלא הטה על צדה וישן עליה. או על גבי כסא או ספסל או על גבי אודייני, שהיא עריבה שכפה אותה וישן עליה אבל לא כפה מטות שבבית או אפילו ישן על גבי קרקע לא יצא ידי חובתו. א"ר יוחנן שלא קיים כפיית המטה, ויש אומרים שאף על פי שכפה כל מטות שבביתו לא יצא אלא אם כן ישן על [גבי] מטה הכפויה רגליה למעלה, ויש מי שאומרים שיכול לישן על הקרקע כיון שכפה כל מטות שיש לו.
ואין מביאין את המוגמר ולא את הבשמים לבית האבל, פירוש שאין לו להתענג בתענוגים שמא יתגנה בעיני הרואים, ובגמרא מוקים לה בבית האבל דוקא שאין שם אלא האבל לבדו אבל בבית שיושבין שם המנחמין מביאין לכבוד המנחמין ואף על פי שהיה האבל יושב עמהם להעביר איסטניסות שנזרקה בהם בעוד שהיה המת [בבית] והיה מסריח ואף על פי שהוציאו המת מן הבית נשאר איסטניסות בלב ימים רבים ומפני זה הטעם אין מברכין על מוגמר שבבית האבל בכל ז' ימים שאינו עשוי לתענוג אלא לזה.
ואין מוליכין, מנחמי הסעודה לבית האבל. לא בטבלא, דרך כבוד. ולא באסקוטלא, שהוא שלחן קטן. ולא בקנון, שהוא סל גדול. אלא בסלים, מנצרים של ערבה קלופה כדי שלא לבייש את מי שאין לו כי שמא יביאו לאבל העשיר בקלתות של כסף ולאבל העני לא יעשו ויתבייש אי נמי יתביישו המנחמין שהאחד מוליך בקלתות של זהב והשני בסלים לפיכך התקינו שיהיו שוים בכלי נצרים של ערבה קלופה שדמיו קלין ונמצאים ביד כל אדם.
אין אומרין ברכת אבלים בחולו של מועד, כלומר אם מת לו מת ברגל שאף על פי שחייב אדם לברך ברכת רחבה המפורשת בכתובות [ח' ע"ב] אבל אם מת לו מת בחולו של מועד [לא] מברכינן שאם מת לו מת קודם הרגל לא איצטריך למיתני אין אומרים ברכת אבלים בחולו של מועד לפי שברכת רחבה ומעמדות ומושבות לא היו נהוגין אלא ביום ראשון שהוא יום קבורה ולא ביום שני. אבל עומדין עליו בשורה, לנחם אותו. ופוטרין את הרבים, מיד שילכו לאהליהם ולא יסבו ויברכו ברכת רחבה כשאר ימות השנה.
אין מניחין את המטה ברחוב וכו' לפי שמרגלת את ההספד, ומזיק לאבלים הבכיה לפיכך אין מוליכין המת לבית הקברות כשהוא מת במועד עד שיהיה כל הקבר מתוקן ומזומן לשומו בקבר. ולא של נשים לעולם, אפילו בשאר ימות השנה מפני כבוד הנשים (שכבוד) [שנגאי] הוא לנשים החיות אם האשה המתה עומדת בתכריכיה לבושה לפני האנשים.
בראשונה היו מגלין פני עשירים, כלומר בשעת ההספד כדי להתחמם עליהם ולהרבות בבכיה ולומר ראו פלוני שפניו היו יפות ושמנות ואיך יאכלנו התולעת אבל בפני עניים שצפד עורם על עצמם אין ראוי לעשות. עניים בדרגש, כלומר בנסר אחד בארבעה רגלים. ועשירים בכליבה, כמו כלוב קיץ עושין להם קופה מלמעלה והוא עומד כעין כלוב של תרנגולין.
<h2>דף כז:</h2>
בראשונה היתה יציאתו של מת קשה לקרוביו יותר ממיתתו, לפי שהיו מוציאין בתכריכין אלף זוז או יותר והעניים שהיו מתביישין על שלא היו יכולים להלבישן כמותן היו בורחין להם ומטילין אותם על הצבור. בצרדא בר זוזא, בחתיכת בגד ששוה דינר זה לבדו מפני רוב עוביה.
[לשון הרי"ף] ולא זה בלבד, כלומר נסקלים של ב"ד שאנו אומרים כל הנסקלין נתלין ומצוה לקברן בו ביום דכתיב [דברים כ"א] לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא וגו' אלא כל המלין את מתו עובר בלא תעשה אם היה יכול לקברו בו ביום כלומר לתקן תכריכיו ולא עשה עובר בלא תעשה. הלינו לכבודו, כדי לקנות לו תכריכין חשובין יותר או שאין קרוביו ורעיו בעיר וממתין אותו עד שיבואו למחר אינו עובר.
[לשון הרי"ף] מזרקין לו כלים, שכוונתן שיהיו נקברין עמו ונאסרין בהנאה. מצוה על אחרים להצילן, לפי שעוברין על בל תשחית. בד"א, שאינן נאסרין. בשלא נגעו במטה, הנקברת עמו שאין יכולין הרואים לטעות באותן הכלים ובין כלי המטה הנקברין עמו אבל אם נגעו אסור להצילן דאתי למטעי כמו שפירשנו אי נמי אתי לאיחלופי פעמים שיצילו עמהם הבגדים שכוונת כולם לקברם עמו ובדעת מיושבת אסרום. משהגיע לארון אין מצילין כדפרישית. אבל מלמדין את האדם שלא יהא חבלן וכו' מנוולו, שמרבה על פניו רפש וטיט שהכלים נרקבין עליו. מרבה עליו את הרמה, הבגדים שאוכלת אותם העש ונוספה עליו על אותן שיוצאין מעצמן. כסות היורדת [עם המת] לשאול, וכל העושה תכריכין למת ניכר לכל ומכירין שהוא מודה בתחיית המתים ותבוא עליו ברכה.
[לשון הרי"ף] אין פוחתין משבעה מעמדות ומושבות למת, כדמפרש ואזיל שיושבין ועומדין ובעוד שיושבין מנחמין האבל לחשבון הבלים הכתובים בראש קהלת שכלל כל מה שיש תחת השמים שהוא הבל ואדם בכלל והם הבל הבלים שלשה [הבל] הבלים ג' הכל הבל [ז']. שאין עושין אלא בקרובי המת, כלומר לקרובי המת היו מטריחין אותם לעמוד ולישב כמה פעמים אבל לא לרחוקים ולאשה הזאת לא היו לה קרובים עשרה במקום שמתה והטריח רב אויא הרחוקים. שאין עושין אלא ביום ראשון, ביום שהוא עקר אבלות מן התורה כיון דבעי למימר עמדו יקרים עמדו כלומר לכבד אותם כל כך. לאו אורח ארעא, לומר לפחות מעשרה.
אין מועד בפני תלמידי חכמים וכל שכן חנכה ופורים, פי' לכל דיני הספד. והני מילי בפניו, והא דרב כהנא דספדיה לרב זביד מנהרדעא בפום נהרא התם משום שמועה ביום מיתה וקבורה הוא וכפניו דמי אבל יום שמועה שלאחר אותו יום לא והינו דאמרינן יום שמועה דהתם כפניו דמי כלומר מנהרדעא לפום נהרא הולכים מזו לזו ומגידים בו ביום הלכך כבפניו דמי, והאי בפניו לאו בפני המת דוקא אלא כל שהוא מקומו כבפניו דמי דהא רב כהנא כי ספדיה לרב זביד מנהרדעא בפום נהרא היכי הוה ידע שלא נקבר אלא כל במקומו בין לפני קבורה בין לאחר קבורה כבפניו דמי ופום נהרא לנהרדעא כמקומו דמי וכן לענין קריעה אין הכל קורעין עליו במועד אלא במקומו וכל זמן שעוסקין בהספדו ובשעת הספדו מפני כבודו. ירושלמי [ה"ז] תני חכם שמת הכל קרוביו ואפי' קרובים שאינן ראויים להתאבל בהדיה ר' בון דמך במועדא לא עביד ליה ר' מונא חסד והיין ציפוראי אמרין בתר עובדא עבד ליה איקריה על ותני קמיהו הא דתני חכם שמת הכל קרוביו באינון דהוון גביהו אנן לא הוינן גביה שמעינן מהכא דקריעה כהספד ובעינן במקומו, ואית דגרסי איני והא רב כהנא ספדיה לרב זביד מנהרדעא בפום נהרא ואת אמרת בפניו אין שלא בפניו לא התם יום שמועה הוה וכפניו דמי התם גבי רב כהנא כשהספידו לרב זביד בחולו של מועד אפי' בעיר אחרת יום התחלת שמועה הואי ויום שמועה כבפניו דמי אבל אם באו להספידו מחרת יום השמועה במועד לא היו רשאין להספידו.
אבל כיון שנענע ראשו, כלומר כיון שדרך האבל לעמד בכובד ראש ואם נענע ראשו והגביהו הראה לכל שאינו משגיח על אבלותו. שוב אין מנחמין וכו', שהרי הוא מנוחם מעצמו.
לכל אומרין להם שבו, כלומר במעמד ומושב אומרים שבו יקרים. חוץ מן האבל ומן החולה, כלומר אם אבלים הרבה או חולים הרבה הולכים עם זה האבל אסור לומר להם עמדו יקרים עמדו שבו יקרים שבו דמשמע עמדו באבלות שלכם או שבו באבלות שלכם או עמדו בחולי שלכם או שבו בחולי שלכם (לכל אומ' שבו) ויש אומרים אם עמדו אבל וחולה מפני גדול אין ראוי שיאמר להם שבו אלא אומ' להם המקום יברך אתכם אל תטרחו.
[לשון הרי"ף] מת שאין לו מנחמין, כלומר שאין לו לא אח ולא בנים שיתאבלו עליו וכיון שאין שם אבלים למה יכנסו שם מנחמין. באין עשרה בני אדם ויושבין במקומו, כלומר מתפללין שמה עשרה בני אדם שחרית וערבית כל שבעה.
מחלפי סעודתייהו להדדי, כלומר כשהיה אחד מהם אבל היו מחליפין סעודתם זה לזה והיה האבל שולח לו סעודתו משלו והוא היה שולח סעודתו לאבל ונמצא שאין אחד מהם חסר כלום והאבל לא היה אוכל משלו.
כל בני העיר אסורין בעשית מלאכה, כדי שלא יתרשלו בקבורת המת. ואי אית דקאי בצרכיה שרי, כלומר אם הסכימו בני העיר ואמרו שכל מי שאירע דבר בבני מבואו בני המבוי יתעסקו בו רשאין שאר בני המבואות לעשות מלאכה.
כל המתקשה על מתו יותר מדאי, כלומר שבוכה ומתאבל עליו יותר ממה שתקנו חכמים כדאמרינן שלשה לבכי שבעה להספד שלשים לגיהוץ ולתספורת מכאן ואילך אמר הקב"ה אין אתם מרחמין עליו [יותר] ממני אבל עד כאן רצונו של חי וקיים לעולם ולעולמי עד רוצה שיבכה עליו ויתאבל כדי שישמור עצמו מן החטא ויפחד מדיניו דין העולם הזה ודין העולם הבא.
[לשון הרי"ף] הספידא יקרא דחיי וכו' דאמר לא תספדוה לההוא גברא, אי אמרת יקרא דחיי לאו כל כמיניה לזלזולי בכבוד החיים (אי אמרת יקרא דחיי הוא) [ו]אין להוציא מהם שברשותם למחול כבודם ואי אמרת יקרא דמיתא הוא מפקינן מיניהו בעל כרחיהו ופשטינן יקרא דמיתנא הוא. המסורס והמחותך, כגון הרוגי מלכות או יש לומ' מסורס שיצא הפוך או שהוציאוהו מחותך מן הבטן וכולה מילתא בנפלים קא מיירי. והנפלים, מתים או אפי' הן חיים או בן תשעה מת. אין מתעסקין עמהם לכל דבר, כלומר להספידן. וכן המאבד עצמו לדעת, כלומר שעלה לגג והפיל עצמו מן הגג אי נמי שחנק עצמו אסור להתאבל עליהן. כל הפורשין מדרכי צבור, שאין רוצים להצטער בצערם של צבור ולשאת את משאם במסים וגולגליות. אין מתעסקין רבים במותם, ואינן בטלים ממלאכתן. [הי"א] הרוגי מלכות אין מונעין מהם כל דבר, כלומר על הרוגי מלכות מותרין כל אדם להספידן ולא אמרי מאבד עצמו לדעת הוה שגרם לעצמו שעבר על דבר המלך לפי שדרך המלך להעליל. מאימתי רשאין להתאבל עליהם, שהרי עדין לא נסתם עליהם הגולל שהרי לא ניתנו לקבורה. ומאימתי מונין להם, כלומר שיהיה להם כסתימת הגולל. משנתיאשו מלשאול, כלומר יום ויום טורחין ומבקשים הקרובים מאת שרי המלך שיניחו להם לקברם וכיון שדעתם לקברם למה יתאבלו עליהם אבל משנתיאשו מהם אותו היום להם כיום שיסתם עליהם הגולל וחייבין להתאבל עליהם ימים רבים שאין המלך מרגיש עליהם ואע"פ שדעת הקרובים לגנוב אותם ולקברם אפי' הכי מתאבלין עליהם דמילתא דלא שכיחא להו הוי. [הי"ב] כיוצא בו וכו' למי שטבע בים ולמי שאכלתו חיה, לפי שלא נסתם הגולל עליהם ובכל יום ויום סוברים הקרובים שימצאום וכשנתיאשו מלבקש אותם הוי כסתימת הגולל. [הי"ג] מי שהיה בעלה צלוב וכו' לא ישרה באותה העיר, לפי שהוא גורם לבזות את המת שאמ' אותו האיש צלוב אחיו של פלוני זה היה אלא אם כן היתה עיר גדולה כאנטוכיא. ולא ישרה בצד זה, ואפי' בעיר גדולה כאנטוכיא שאלו מכירין את אלו לא יעמד סמוך לאותו רוח שנצלב בו עד שיהיה הבשר מעוכל לגמרי וכיון שאין הצורה נכרת בעצמות לא יזכרוהו לו עוד.
כאלו מונחת לו חרב בין כתפיו, שאלו זוקף ראשו היתה דוקרתו מאחוריו כל כך יעמד בכובד ראש כל שלשה ימים הראשונים. משלשה ועד שבעה, לא כל כך, שהיתה חרב מונחת לו בבית בקרן זוית שיש לו להתפחד וכופף ראשו. משבעה ואילך אין צריך כל כך לכוף ראשו אלא מעט כאלו היתה עוברת לפניו בשוק מרחוק כלומר טעם זה המורא שיש לו להתירא ממלאך המות שנכנס בביתו צריך שיפחד שמא ישוב שם פעם אחרת.
<h2>דף כח:</h2>
נשים במועד מענות ולא מטפחות, ומפרש בסוף המשנה אי זהו עינוי שכולן עונות כאחת ההספד וקינה היא שהאחת מקוננת לבדה והאחרות עונות אחריה מה שהיא אומרת או ראשי פרקים, כדרך כל הסופדים. ולא מטפחות, מספקות כף אל כף. בראשי חדשים וכו', דלא חמירי כחולו של מועד דהא [לא] אסיר בעשיית מלאכה מקילינן ושרינן אפילו סיפוק כף אל כף. בזה ובזה, בחולו של מועד ואפילו בראשי חדשים לא מקוננות ומפורש בסמוך מהו ענין מקוננות. נקבר המת לא מענות, וכל שכן לא מטפחות אפילו בראשי חדשים וכל שכן בחולו של מועד. ואשה רעותה קינה, אלמא קינה זאת אומרת ורעותה עונה. אבל לעתיד לבא הוא אומר בלע המות לנצח ומחה יי אלהים דמעה מעל כל פנים, שיכלה [הקב"ה] את המות לגמרי ולא יביא מיתה לעולם ויחיו לעולם כימי השמים החדשים והארץ החדשה.
אין המנחמין רשאין לישב אלא על גבי קרקע, כדרך שיושב האבל שנאמר [איוב ב'] וישבו אתו לארץ, כמוהו. שנאמר אבחר דרכם ואשב ראש וגו', כמו אותו המנוחם מפי אחרים דהאי ינחם דקרינן בקרא ינוחם ויש אם למסורת. לפתוח ראשון, שקורא בספר תורה בבית הכנסת. ולברך ראשון, בברכת המזון להוציא הרבים ידי חובתן. וליטול מנה יפה ראשון, בחלוק לחם הפנים ובכל הקרבנות והמנחות הנאכלין. כל היוצא מבית הכנסת לבית המדרש זוכה ומקבל פני שכינה [תהלים פ"ד] שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון.
